• yehoshua steinberg

בלק: קללה נוקבת, אהל חלול~ יהושע שטיינברג

Updated: Jun 25


בלק: קללה נוקבת, אהל חלול


רוב רובה של פרשת בלק עוסק בקללת ישראל ע"י בלעם הרשע. ברם, נקטה התורה בפרשה זו במילה "קבה" הנדירה –לדעת מדקדקים מסוימים ייחודית במקרא- במקום "קללה". יתר על כן, מילים דומות ל"קבה" נוקטו בצורה בלעדית לתאר שמות עצם כמו "אוהל" ועוד. מה היא עומק המילה הזו ולאיזו מטרה נוקטה פעמים כל כך רבות בפרשה זו? מאמר זה מתמקד בשאלות אלו.


במ' כב:י - הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו.


המלה "קבה" (קלל) הנגזרת משרש 'קבב' לדעת ריב"ג ורד"ק, מופיעה לא פחות מעשר פעמים בפרשתינו - ולא בשום מקום אחר במקרא לפי שיטתם. אמנם משרש אחר, 'נקב', הם גזרו מלים אחרות, המורות אף הן על סוג של קללה: יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם (איוב ג:ח). רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם (שם ה:ג). מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם (משלי יא:כו).

לעומת שיטה זו, לדעת מנחם בן סרוק כל אלו המלים נגזרות משרש אחד -'קב'- ואף חבר שם את כולם במחלקה אחת (מתוך שש מחלקות), שסיכם במלים "קללה, מארה".


מעניין שמצינו עוד שתי מלים דומות בעלות אותיות "קב" בסוף הפרשה: במ' כה:ח - וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ.

המלה הראשונה פתרוה כל המפרשים פֶּה אחד מלשון אהל, וגם היא ייחודית בכל המקרא, בדומה ל"קבה" הייחודית, בתחילת הפרשה. המלה "קֳבָתָהּ" בסוף הפסוק נחלקו המפרשים בפירושה, אולם לדעת כמה פרשנים, אף היא מלה ייחודית בכתבי הקודש.


נחזור כעת לשרש 'נקב'; בערך הזה חברו ריב"ג ורד"ק מחלקות שפסוקיהן מורים על שלושה ענינים שונים:


1. קללה עם פרישת השם - כנזכר לעיל.

2. לדקור, לחדור- מ"ב יב:י - וַיִּקֹּב חֹר. ישע' לו:ו - וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ.

3. לקבוע, לפרש - בר' ל:כח - נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי; ת"א - פריש אגרך עלי ואתין. במ' א:יז - אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת; ת"א - דאתפרשו בשמהן. ישע' סב:ב - אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ; רד"ק - יקבנו - יפרשנו כמו אשר נקבו בשמות. עמוס ו:א - נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם; מצ"צ - נקובי - כן יאמר על הפרשת השם כמו: נקבו בשמות (במ' א).


רשר"ה פירש שמלת "קבה" ("לְכָה קָבָה לִּי") היא שילוב של שתי המשמעויות הראשונות של 'נקב' - היינו קללה דוקרת, המשאירה את המקולל רֵק וחלול: רשר"ה במ' כב:יא - קבה לי - הרי זה פירוש 'קבב': להטיח בו דברים עד שיעשה חלול כולו, ליטול את תוכנו.

ברם, התקשה רש"ר הירש בענין המשותף לשתי ההוראות האחרונות של 'נקב': 1. לדקור, לחדור מחד 2. לקבוע, לפרש מאידך: רשר"ה בר' ל:כז-ל - נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה - לא נתברר לי יפה, מהו המושג המשותף המונח ביסוד 'נקב' = א) עשות חור; ו'נקב' = ב) לקבוע.


בתקווה לתרץ את קושיית רשר"ה ולהבין את הוראת היסוד המקשרת בין המלים הללו, בדקנו את מכלול המלים בעלות אותיות 'קב' (עשר במספר), מצאנו שתי קבוצות עיקריות. הוראת היסוד בקבוצה א' היא: עשיית נקב / חור / חלל; בקבוצה ב' משמעות היסוד היא: קביעות / הגבלה / צמצום. אלו הן עשר המלים בעלות אותיות 'קב': 1. קבב 2. נקב 3. יקב 4. קב 5. רקב 6. קבר 7. קבע 8. עקב 9. קבץ 10. קבל. ונבדוק אותן אחת אחת:


  1. קבב - שרש זה מורה על קללה לדעת רד"ק, שמביא שלוש דוגמאות לכך מפרשתינו. ונציע שמשותף לכולם עכ"פ ענין חלל ריק או נקב: במ' כג:ח - מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל. שם פסוק יג - וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם. שם פסוק כז - וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם.

אמנם עוד שתי מלים הנגזרות משרש זה מופיעות בפסוק אחד בסוף הפרשה: שם כה:ח - וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה. כפי שציינו למעלה, כל המפרשים פירשו מלה זו כלשון אהל / חדר, וגם היא יחודית בכל המקרא. בסוף אותו פסוק מצינו את המלה 'קבתה': שם - אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ. שלושה פירושים עקריים מצינו למלה זו: 1. כמו קֵיבה (בטן, מעיים) 2. אהל (כמו בראש הפסוק) 3. ערות האשה. אולם לכל הפירושים משותף ענין חלל ריק או נקב.


  1. נקב - כנזכר לעיל, יש בה שלוש הוראת: 1. חור / נקב 2. לפרש / לקבוע 3. ענין קללה (ע"פ פירוש רשר"ה הנ"ל שפירש שהיא מורה על קללה דוקרת).


  1. יקב - המלה "יקב" מציינת חור / בור שנחפר בקרקע: במ' יח:כז - כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב; רש"י - יקב - הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו. וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא.


  1. קב - הקב הוא מידה הנזכרת במקרא: מ"ב ו:כה - וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים. והיא מידת נפח חלל החקוק בשטח כמו קרקע או בגזע של אילן: שבת קג. - הקודח כל שהוא חייב... לאתויי דחק קפיזא בקבא; רש"י - בגולם גדול הראוי לחוק בו קב.


  1. רקב - ישנה תולעת הנקראת "רקב": הושע ה:יב - וַאֲנִי כָעָשׁ לְאֶפְרָיִם וְכָרָקָב לְבֵית יְהוּדָה; רש"י - וכרקב - תולעת האוכל העץ ושוחקו. צורת הפעולה של התולעת היא לעיסת החומר וע"י זה משאירה בו נקבים נקבים, כפי שתיארו חז"ל: אבות דרבי נתן (הוספה ב לנוסחא א פרק ט): מה היה תחילתו של איוב... ירד סטן בשמחה גדולה והכה אותו בשחין רע... והיו תולעים עושים נקבים נקבים בבשרו עד שעשת תולעים עם חברתה מריבה מה עשה איוב נטל אחת והניחה על חור שלה. ואחת הניחה על חור שלה. ושמא בהשאלה מתכונת ה"רקב" לאכול ולנקב מְכֻנֶּה כל קלקול בהשאלה בתואר "רקוב".


  1. קבר - חפירת בור בקרקע בו נטמן המת. [במאמר מוסגר, כהמשך לפסקה הקודמת ('רקב'), יש לציין כי 'קבר' = 'רקב' בחילוף מיקום אותיות; קירבה זו נדרשת בירושלמי כטעם להלכה ש"רקב" מטמא: ירוש' נזיר ז:ב - משנה: על אילו הטמאות הנזיר מגלח, על המת... ועל מלא תרווד רקב... מסרס קרייא: או בקבר (במ' יט:טז) או ברקב הוא; פני משה - מסרס קרייא - סרס המקרא ודרשהו: 'בקבר' אותיות 'ברקב', ללמד שהרקב מטמא.


  1. קבע - שלוש הוראות לשרש 'קבע' במקרא: 1. מין גביע: ישע' נא:יז - קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית; רש"י - קבעת - תרגם יונתן פילי, והוא שם כוס. 2. מגן לראש (קסדה): ש"א יז:לח - ונתן קובע נחשת על ראשו; מצ"צ ש"א יז:ה - וכובע - כובע ב-כ' וקובע ב-ק' הוא אחד, והוא כלי מגן על הראש כמו: צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע (יחז' כג:כד). [3. גזילה]: מלאכי ג:ח - הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה; רש"י - היקבע אדם... המעשר והתרומה - שאתם גוזלים מן הכהנים ומן הלוים היא גזילתי.

ונראה שמשותף לג' ההוראות ענין מידה מוגבלת / מצומצמת: 1. תכולת הכוס מוגבלת למידת חללו. 2. "קובע" / קסדה חייבת להתאים למידת ראשו של חובשו בכדי להגן עליו. למשל, קסדה קטנה מידי איננה שימושית לחייל כלל, והגדולה מידי מהווה סכנה של ממש ללוחם (שתשמט ממקומה והחובשה יסתנוור). 3. משמעות גזילה מורה גם היא על הגבלה וצמצום במידה. הרי הקשר הפסוק בספר מלאכי הוא נתינת תרומות ומעשרות. התורה קבעה מידות מסויימות לתרו"מ - ואתם מצמצמים ומגבילים אותן למידות הנראות לכם.


  1. עקב - אחת מהוראות שרש 'עקב' היא עיכוב, כגון: איוב לז:ד - וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ; ת"י - ולא יעכבנון ארום ישמע קליה; רלב"ג - ולא יעקבם - ולא יאחרם.

עיכוב / עצירה מהווה הגבלה וצמצום להתקדמות, וכך יש גם מפרשים את תלונת עשו אחי יעקב במלה "ויעקביני" - כמו "ויעכביני": בר' כז:לו - וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם; בראשית רבה סז:ד - ויעקבני את בכורתי לקח ושתקתי לו; תפארת ציון - את בכורתי לקח ושתקתי לו וכו' - המדרש מפרש לתיבת ויעקבני מלשון עיכוב ומניעה, כמו: וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ (איוב לז:ד), חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ (תה' פט:נב), ר"ל עכובו ומניעת ביאתו. וכן מה דכתיב: בבטן עקב את אחיו (הושע יב:ד), הכונה הוא על מה שעכבו ומנעו מלצאת ע"י אחיזתו בעקבו.


  1. קבץ - שרש 'קבץ' מורה על איסוף / ליקוט / צבירה / כינוס. אולם חז"ל השוו את 'קבץ' אף לשרש 'קמץ', המורה על צמצום / הגבלה: כתוב' עז. - מתני'. ואלו שכופין אותו להוציא [לגרש את אשתו]: מוכה שחין... והמקמץ.... מאי מקמץ? אמר רב יהודה: זה המקבץ צואת כלבים; ומדרש לקח טוב נדרש 'קבץ' כמו 'קמץ', בחילוף אותיות בומ"ף: לקח טוב בר' מא:מז - ותעש הארץ לקמצים. לאוצרים: ד"א לקמצים. לקבצים; [אות] מ' מתחלף ב[אות] ב'.


  1. קבל - הוראת 'קבל' דומה להוראת "לעומת" / "כנגד", כדוגמת: שמות כו:ה - מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת. מ"ב טו:י - וַיִּקְשֹׁר עָלָיו שַׁלֻּם בֶּן יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָלְעָם; רד"ק - קבל עם - שתי מלות והוא כמו נגד העם תרגום נגד קבל ות"י קדם עמא. יחזקאל כו:ט - וּמְחִי קָבָלּוֹ; מצ"ד - ומחי קבלו - כלי המלחמה ההוא יתן מול חומותיך. גם הוראה זו קשורה לצמצום והגבלה, שהרי העומד בין גבולות מקבילים הוא מוגבל ומוגדר לתווך שביניהם (כדוגמת נחל המוגבל בין גדותיו). 'קבל' מורה גם על לקיחה, היינו תפיסה ואחיזה.


הזכרנו לעיל שהתקשה רשר"ה בענין המשותף בין ב' ההוראות של פועל 'נקב': דקירה / חדירה (סוגי נזק, "גזילת" שלמות) מחד, וקביעות מאידך. ונראה על פי הנ"ל שיש לקשר בין משמעות קביעות למשמעות גזילה (וחבלה בלשון ראב"ע) - היינו הגבלה וצמצום במדה, החובלת וגוזלת מרשותו של הזולת. וגם תכלית קללת ה"קבה" היא להגביל ולצמצם את יכולתו ל"חריץ" מסויים. וכן יש לפרש -להבדיל- את ניקוב השם... נסיון לקבוע ולהגביל את כחו של ה', וכטעם "התוו", כפי שהביא הכוה"ק: במדבר יא:ד - וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; הכתב והקבלה - התאוו תאוה... נראה לפרש מלת תאוה מענין: עד תאות גבעות עולם (בר' מט:כו), שפירושו גבול, וכן: והתאויתם לכם לגבול (במ' לד:י). וטעם התאוו תאוה, הגבילו גדר וגבול בו ית', לאמר זה יש ביכלתו לעשות וזה לא, וכלשון המשורר שם: וקדוש ישראל התוו (תה' עח:מא), שייחסו לו גבול וגדר, עד כמה כחו מתפשט.


הערנו למעלה על הופעת שתי מלים נדירות או ייחודיות בשלהי פרשתינו: הַקֻּבָּה וקֳבָתָהּ. נראה להציע קשר גם בין הקללה הנקראת "קבה" ללשונות "הַקֻּבָּה" ו"קֳבָתָהּ" הנזכרות בסוף הפרשה בענין החטא שקרה בשטים.

חז"ל העירו על כך שבתחילת בקשתו של בלק מבלעם לקלל את ישראל, נקט המלך בלשון "ארה", ובלעם הוא זה ששינה את הלשון לתיבת "קבה": תנחומא בלק אות ח - בלק לא אמר קבה, אלא: ארה (במדבר כב:ו), וזה [בלעם] אמר קבה (שם פסוק יא). בעקבות שינוי הלשון שנקט בו בלעם, אכן שינה גם בלק את בקשתו להלן: ולכה נא קבה לי (פסוק יז). אמנם יש לדייק שבלעם שינה את הלשון תחילה לא כתשובה לבלק, אלא בְּדַבְּרוֹ עם הקב"ה: "בלק בן צפור... שלח אלי... לכה קבה לי". ברם, הקב"ה תיקן אותו באמרו "לא תאר את העם כי ברוך הוא". ושמא י"ל שניסה בכך בלעם לגלות את נקודת התורפה של ישראל בעקיפין, בדרך רמאות. כלומר, העיז לשקר בדבר הלשון המדוייקת של בלק בכדי לנסות להבחין אם יש אולי חסרון בסוג קללה אחת לעומת סוג אחר. ואכן בלעם שמע בתשובתו ית' רֶמֶז כזה באמרו "לא תאר את העם" - הרי אני לא אצליח במנגנון של "ארה לי", אולם קללת "קבה לי" אולי כן תצליח.


מה הוא א"כ ההבדל בין "ארה" ל"קבה"? חז"ל רמזו לנו על סוג הקללה המכונה "ארה": במד"ר כ:ז - מהו "ארה לי"? אוכל אני לשלוט בהם קימעה, כאדם שהוא אורה את התאנים. התאנים מתבשלות אחת אחת, ואין לקיטתן כאחת. תכניתו של בלק היתה בנויה בצורה דומה, היינו הפלת העם "קימעה", בדומה לעמלק שהתקיף את "כל הנחשלים". בלעם הבין שאסטרטגיה זו לא תצליח, לעומת "קבה", שכן עשויה להצליח. מיד התחיל לתכנן את המלכודת הנקראת "הַקֻּבָּה" ו"קֳבָתָהּ" - היינו פיתוים למדיניות ולמואביות, בכדי להפילם בבת אחת.


ואף השאיר רמז למזימתו זו במלים של ברכתו לישראל: "מה טובו אהלך יעקב" - קדושת אהליכם היא מקור כוחכם. טהרתם של האהלים אף מרומזת במלה "אהל" בעצמה, שהרי יש בה רמז (בדרך לשון נופל על לשון) לאור ובהירות]: הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל (איוב כה:ה). ההיפך הגמור של קדושת והארת האהל הוא החלל הנקרא "הַקֻּבָּה", ופעילותה התאוותני המחללת את צלם אלוקים, המרומזת (ג"כ בדרך לשון נופל על לשון) במלה "קֳבָתָהּ". אכן, למרבה הצער, הצליח הרשע במזימתו זו, ונפל עם רב בשיטים במלכודת ה"קובות".


נישא תפילה שנזכה תמיד לשבת בקדושת אהלים שיאהילו את אורם, ולאהלות שיפיצו את ניחוחם, ומלאה הארץ דעה את ה', בב"א.







image_print