• yehoshua steinberg

בראשית: והנה הוא יציב מאוד ~ יהושע שטיינברג


תמצות המאמר:

המילה "טוב" מופיעה פעמים רבות יותר בפרשת בראשית מאשר בכל פרשה אחרת - אך מהו הפירוש המדוייק של המילה? "Good" אולי יספיק כתרגום משוער, אך ישנם ניואנסים מגוונים אשר ניכרים בהקשרים שונים, כפי שמצינו בתרגומים ובפרשנים. מאמר זה מבקש לקבוע את המשמעות הבסיסית של מילה זו באמצעות טכניקות אטימולוגיות שונות, כגון השוואתה למילים אחרות המכילות את שתי האותיות "טב".

ומתוך נסיון לרדת לעומק שפת הקודש, אנו מקווים להעריך כיאות את גדולתו של העולם ה"טוב" שברא הקדוש ברוך הוא.



בר' א:ד - וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

  המלה "טוב" מופיעה ח"י פעמים בפרשת בראשית, יותר מכל פרשה אחרת בחומש. קשה מאוד לקבוע הוראה חד-משמעית למלה, בהיותה מלה הכוללת ענינים רבים, וכדברי רש"ר הירש: רשר"ה שמות לג:יט-כ - "טוב" הוא מושג יחסי מעיקרו, דבר המביא לידי אושר, אך אושר זה תלוי בתכונה המיוחדת של מי שאמור לזכות בו.

  בכדי להמחיש את הענינים השונים הכלולים במלה "טוב", נציין שמצינו במקרא ששה תרגומים שונים למלה זו, (שלשה מתוכם בפרשתינו)1:

1. "בחיר" - מובחר (תמ"י בר' ב:יב)2. 2. "שפירן" - יפות (ת"א, תמ"י בר' ו:ב)3. 3. "יאות" / "יאוון" (כגון ת"א בראשית מ:טז, תמ"י במדבר כד:ה, ת"י מ"ב יא:יח)4. 4. "בר קיומא" (תמ"י שמות ב:ב)5. 5. "תקין" (ת"א בר' א:לא; ת"א, תמ"י ב:יח)6. 6. "שליוא" - לשון שלווה (ת"י יר' מד:יז)7. ובכיוון הֶהָפוּךְ (תרגום מלה אחרת בלשון הקודש ל"טוב" בארמית), מצינו שהמלה "מאושר" מתורגמת "טוביהון": משלי ג:יח - עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר; תרגום - ואלין דמתעסקין בה טוביהון.

  למרות המשמעויות השונות הללו, דבר אחד יש להניח לפי הסברא הפשוטה, שהיפך ה"טוב" הוא ה"רע"8. לפי זה נראה לבדוק את עומק משמעות המלה "רע", בניסיון לשפוך אור גם על היפוכה.

  רש"ר הירש פירש שהמלה "רע" נגזרת משרש 'רעע'9 (אי-יציבות, שבר10), ואלו דבריו: רשר"ה בראשית כא:יא11 - וירע הדבר מאד - 'רע' משרש 'רעע'12: נתערער כל מה שקבל בלבו לעשות13, כל ציורי נפשו לגבי עתידו.

  לפי זה, יש לומר שהמושג "טוב" מורה על ההיפך, היינו יציבות וקיום. ואכן כך מדגיש רמב"ן מספר פעמים - על כל פנים ביחס למעשה בראשית, כגון: רמב"ן בראשית ב:יח - במעשה בראשית "הטוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (בראשית א:ד)14.

  סמך נוסף לכך יש למצוא ממלים הקרובות ל"טוב" בלשון ארמית. הרי ידוע שהאותית ט' וצ' מתחלפות בין עברית לארמית15, ולפי זה, יש לבדוק את המלה הארמית "צב" ונגזריה. מצינו הטיות של מלה זו פעמים רבות כתרגומה של "לנטוע" בלשון הקודש ביחס לנטיעת צמחים ואהלים16, ובהשאלה, גם ביחס לאדם: ויק' יט:כג - וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל; ת"א - ותצבון כל אילן דמיכל. במ' כד:ו - כַּאֲהָלִים נָטַע ה'; ת"א - כבוסמיא דנצב יי17. ישע' ה:ז - כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; ת"י - וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה נִצְבָא דְחֶדְוָתֵיהּ. ישע' יז:י - תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים; ת"י - נְצִיבָא נִצְבָא בְּחִירָא. הצד השווה שבהם הוא קיום ויציבות18 של הישות הניטעת19.

  עוד בענין חילוף אותיות ט' וצ', נציין שהמלה "צבי" בלשון הקודש מתורגמת תמיד "טביא", כגון: דברים יב:כב - הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל; ת"א - מסאבא ודכיא ייכלוניה כבשר טביא ואילא. אמנם המלה "טביא" נמצאת גם כתרגומה של "טוב": ישעיהו ה:כ - הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב; ת"י - וי דאמרין לרשיעיא... אתון טביא20. האם יש קשר בין החיה21 המכונה צבי לבין המושג "טוב"?

  תשובה לשאלה זו נראה שיש למצוא מתוך בדיקת תיאורי ארץ ישראל בתנ"ך, בהם מופיעה המלה "צבי" שוב ושוב, כגון: יחזקאל כ:טו - אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. שם כו:כ - וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים22. דניאל יא:טז - וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי23. ובתלמוד דרשו את שבחי ארץ ישראל על פי תכונות הצבי: ירמיהו ג:יט - וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי; כתובות קיב. - למה ארץ ישראל נמשלה לצבי... מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו24, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה... מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה.

אולם, מצינו פירוש אחר למלה "צבי", פירוש השגור בפי רש"י ופרשנים אחרים, והוא, "ניצב" / "מצב" (חוזק ויציבות, עומד בראש) כדוגמת: ש"ב א:יט - הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל; רש"י - הצבי ישראל - מצבן של ישראל25; רד"ק - הצבי מענין נצב נצבים. ישעיהו כד:טז - מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק; רש"י - ומה הן הזמירות צבי לצדיק עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים26.

  ברם, איך מתקשרות כל שאר ההוראות בתרגומים שהבאנו לעיל (בחיר, שפירן, יאות וכו') לעניני נטיעה ויציבות אלו?

התשובה לכך פשוטה: בלי יציבות וקיום, כל התכונות האחרות הינן חסרות-ערך לגמרי. שום ישות אינה יכולה להיות תקינה ומובחרת אם עצם קיומה מוטל בספק, ובוודאי אינה עומדת במצב של שלווה ושלום. בלי קיום ויציבות, אין כל ערך ליופיה ונויה, ואף המושג אושר יהיה לגמרי חסר משמעות כלפיה. לסיכום, כל התכונות האחרות של "טוב" תלויות באופן מוחלט על יסוד הקיום והיציבות.

  עד כה נסינו לבחון את עומק המלה "טוב" על פי השוואה ל"רע" ועל פי תרגומים ומפרשים אחרים. כעת נבדוק את המלה גם בהשוואה למלים אחרות בלשון הקודש שמשותף להן אותיות "טב", כגון המלים הבאות: 1. "טבור". 2. "טבע". 3. "טבל". 4. "רטב"; נראה שאף מלים אלו משתתפות בהוראות העיקריות שראינו עד כה, היינו יציבות / עמידה, קיום, תקינות ודבר מובחר. נבחן כל אחת מהן.

1. טבור - הָעֻבָּר קשור לאמו ולפרנסתו דרך טבורו - מקור קיומו27.

2. טבע - הוראת היסוד של מלה זו היא שקיעה28. אולם, יש בה גם משמעות ייסוד, הכנה וקביעות, כמו: משלי ח:כה - בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; רלב"ג - בטרם - שהטבעו ההרים על מכונם; מצ"ד - בטרם - עד לא נטבעו ונקבעו ההרים בארץ. איוב לח:ד-ו - אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ... עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; מלבי"ם - על מה אדניה הטבעו - מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים29.

3. טבל - בין ההוראות השונות של שרש זה מצאנו בו גם משמעות של כובע: יחז' כג:טו - חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים בְּרָאשֵׁיהֶם; רש"י - סרוחי טבולים - יתירי כובעים גדולים... וכן תרגם יונתן: מחתין קולסין. המלה "כובע" מתחלפת עם "קובע", ואף המלה "טבולים" מקבילה ל"קובע" הנזכרת להלן בפרק כג, ואכן יונתן תרגם את שתיהן במלה "קולסין": יחז' כג:כד - וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע; ת"י - וּמַשִׁרְיַת עַמְמִין דִמְזַיְנִין בַּעֲגִילִין וְקוּלְסִין. "קובע", היינו הקסדה, חייבת להתאים למידת ראשו של חובשו בכדי להגן עליו על מנת שתהא יציבה וקבועה במקומה30. ומכאן יש להציע שלשון "טבולים בראשיהם" משמע "כוֹבָעִים קְבוּעִים בראשיהם"31.

4. רטב - הפירוש הפשוט של 'רטב' הוא לח, כמו: איוב כד:ח - מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ; רד"ק (ערך 'רטב') - ענין לחות32. ברם, יש למלה משמעות לוואי של חוזק: איוב ח:טז - רָטֹב הוּא; רש"י - רטוב הוא - לח וחזק. וכן של יופי: תהלים לז:לה - כְּאֶזְרָח רַעֲנָן; רד"ק - ונקרא העץ הרטוב, אזרח, לפי שהוא נראה וגלוי לַכֹּל ביפיו ובלחותו. ובמדרש מצינו לשון "הרטבה" המורה על הולדה והצמחה: שה"ש א:טז-יז - אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים; שהש"ר א:יז - אבנים שישן עליהם יעקב אבינו נעשו תחתיו במטה וכפלומה33, ומה הרטבה הרטיב מהן... אלו הצדיקים והצדיקות הנביאים והנביאות שעמדו ממנו; באור כנפי יונה - הרטבה הרטיב מהן - כלומר מה הצמיח והוליד משם יעקב שאמר הכתוב אף ערשנו רעננה.... מה הרטיב והצמיח מערש זה. וכן על הרחבה וגידול: שהש"ר ו:י - כך תהיה גאולתן של ישראל... מנצנצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה, ואחר כך מרטבת והולכת; עץ יוסף - מרטבת פי': מרחבת ומגדלת34.

אולם, יש מספר מלים בעלות אותיות 'טב' המורות על כריתה וחיתוך - לכאורה היפך היציבות והקביעות ממש, והן: 5. "חטב". 6. "קטב" 7. "טבח". נבדוק גם אותן:

5. חטב - שרש זה מציין כריתה / חיתוך, כגון: לַחְטֹב עֵצִים (דב' יט:ה), מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ (שם כט:י), וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים (יחז' לט:י).

  אלא שיש בשרש זה גם משמעות איכות ומעלה; רש"י פירש 'חטב' במלה "מהולל", או "מובחר" לפי הגר"א: תה' קמד:יב - כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת; רש"י - מחטבות - מהוללות בפי רואיהן. משלי ז:טז - חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם; רש"י - חטובות - מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין; ביאור הגר"א - חטובות אטון מצרים - חטובות מלשון חטיבה כלומר המובחר. וכן נקטו חז"ל במלה זו כתחליף ללשון "שבח" ו"מובחר" לפי רש"י: חגיגה ג. - אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם... וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דב' כו:יז-יח)35; אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם36, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; רש"י - חטיבה אחת - שבח אחד, שבח מיוחד, לכך בְּחַרְנוּךָ לאלוה37.

  המשותף לכריתה ולמוּבְחַרוּת לכאורה הוא שבחירת ישות מסויימת כמובחרת ומשובחת מבדילה אותה מכל השאר - כורתת אותה מבין כל עמיתיה. וכבר מצאנו כדוגמת משמעות כפולה זו בשרש 'כרת' בעצמו בביטוי "כריתת ברית", שרוב הופעותיו אינן מורות על חיתוך פיסי, אלא על הבדלה והקדשה למטרה כלשהי38, וכך היא אכן משמעות המלה "ברית" עצמה לדעת החשק שלמה - מעשה של ברירה39.

6. קטב - שרש זה, כמו 'חטב' שבסעיף הקודם40 מציין כריתה / חיתוך, כגון: דב' לב:כד - וְקֶטֶב מְרִירִי; רש"י - וקטב מרירי - וכריתות שד ששמו מרירי. הושע יג:יד - אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל; רד"ק - אהי קטבך שאול - ואני אהיה גורם כריתתך לשאול. ישע' כח:ב - שַׂעַר קָטֶב; מצ"ד - שער קטב - כרוח סערה הכורת ומשחית. תה' צא:ו - מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם; מצ"צ - מקטב - נקרא כן מענין כריתה.

  ברם, מצינו במשנה גם לשון "קוטב" המציינת מין בד / מוט כבד לטחינת זתים וסחיטת שמנם: שביעית ח:ו - וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה41. סחיטה זו אמנם "כורתת" את השמן מן הזית, אבל מטרתה היא לברור את החלק החשוב והמובחר של הזית, היינו שמנו. וכן יש למצוא קשר בין שרש 'קטב' במשמעות כריתה לבין בחירה בענין מסויים, כעין שתי המשמעויות של 'חטב', כמו שהתבאר לעיל בפסקה הקודמת42.

7. טבח - התרגום המצוי של "טבח" הוא "נכסתא", כמו: בראשית מג:טז - וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן; ת"א - וכוס נכסתא. והוא גם תרגומו של 'שחט' ו'זבח' (למשל שמות כד:ה, ויקרא ג:ב). אולם, מצינו גם לשון "טבחים" ו"טבחות" שאינם אלא מבשלים מקצועיים, כמו: ש"א ח:יג - בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת; רד"ק - ולטבחות - מבשלות. ש"א ט:כג - וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח; מצ"צ - לטבח - המבשל. ונמצא 'טבח' מתורגם גם כלשון תקון, כגון: ש"א כה:יא - אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; ת"י - דְאַתְקֵינִית לְגָזְזַי. כלומר, שרש 'טבח' מורה גם על לשון הכנה ותקון43.

  עולה על כל פנים, שקיימות שתי הוראות עיקריות למלים בעלות אותיות 'טב': 1. יציבות / קשר 2. כריתה. על פניו, משמעויות אלו מנוגדות זו לזו, אמנם לאמיתו של דבר הן תואמות ומשלימות אחת את השנייה, כלהלן: עצם השפע והחסד שה' משפיע עלינו בכל עת עלול להשאיר אותנו עם תחושת חרפה, כעני הלוקח מבלי יכולת להחזיר, ותלוי באחרים. כדי למנוע זאת נתן לנו הבורא יתברך מערכת של קיום מצוות ועבודת ה', שבתמורה לעבודה זו תגיע לנו "בדין" השפעת טובותיו. [בכך מסביר הגר"א לאפיאן את הביטוי "הגומל חסדים טובים" שאומרים בברכת השחר44: לב אליהו ח"א קצט - "גומל" הוא מלשון "גמול", כי הקב"ה מתנהג עם האדם כאילו הוא חייב לשלם לו על מצוותיו, ובכך האדם חש כאילו אינו מקבל לחם חסד, ונמנעת ממנו בושה, וזהו הטוב שבחסד הבורא45]. מנגנון זה מייצר תחושה של אי-תלות, סוג של "כריתה" ועצמאות בריאה. לאור דברים אלו מבוארת השייכות בין ההוראות המנוגות לכאורה של מלים בעלות אותיות 'טב [יציבות וקשר / כריתה]: הטבה האמתית היא כזו שאינה משאירה את מקבל ההטבה עם תחושה של חרפה, אלא "כורתת" אותו ממעניק ההטבה, זאת, במקביל לקשר ולהענקת טובה בלא גבול.

באופן דומה יש גם להסביר את ההוראות ההפוכות לכאורה של שרש 'גמל': שרש גמל בבנין קל מורה על הענקה ותשלום - היינו נתינה, כדוגמת: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי (תהלים יג:ו)46. ובבנין נפעל מורה על עצמאות ואי-תלות - היינו התנתקות ואי-נתינה, כלשון הכתוב: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בראשית כא:ח) - כי אין הענקת טוב כהענקת עצמאות לאדם, בדומה למדרגה העליונה של צדקה שהגדיר הנשר הגדול: רמב"ם הלכות מתנות עניים י:ז - שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.

הוראות מנוגדות מקבילות מצינו גם לשרש 'עזב' המורה בדרך כלל על נטישה, כמו: בראשית ב:כד - עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ. אך פעמים מורה גם על חוזק ועזרה, כדוגמת: יחזקאל כז:יב - תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ; רש"י - עזבוניך - חוזקיך ועוזרך כמו: וַיַּעַזְבוּ (את) יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג:ח), וממונו של אדם הוא חזקו המעמידו על רגליו. וכגון: שמות כה:ה - כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמ' כג:ה). רש"י - עזב תעזב עמו - עזיבה זו לשון עזרה. הכיצד יסבול שרש אחד שתי הוראות כה מנוגדות?

נראה להסביר שיש מסר אחד בהוראות השונות של 'גמל' ו'עזב'. הקב"ה ברא עולם טוב, עולם בו מוענקת הטבה ותמיכה לאדם. ובמקביל לזאת, ישנו מנגנון המייצר אצל האדם תחושה של עצמאות בריאה, כך שה' ייסד לנו שילוב של הענקת שפע ואי-תלות גם יחד47. כל זה נרמז בהוראות ה"מנוגדות" שבשרשים 'עזב' ו'גמל' ובמלים בעלות אותיות 'טב', המורות על יציבות וקשר מצד אחד ועל כריתה מצד שני.

שנזכה ליהנות מגמולו הטוב תמיד, לחיות קיום יציב, ולזכות לראות בטוב ה' בארץ הצבי במהרה בימינו אמן.

1 לא כולל המלה הארמית "טב", הנמצאת כתרגום ברוב ההופעות של "טוב" במקרא.

2 ההופעה היחידה של המלה "בחיר" בתורה ונביאים היא כתרגום למלה "טוב".

3 בכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 32 פעמים.

4 בכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 11 פעמים.

5 ההופעה היחידה במקרא של מלה זו בתרגומים המצויים.

6 בכל המקרא מצינו תרגום זה לפחות 33 פעמים.

7 ההופעה היחידה כתרגום למלה "טוב", וכ"כ רד"ק: רד"ק יר' מד:יז - ונהיה טובים - שהיינו בשלוה ובטובה.

8 יש לציין שארבע מתוך ששת ההופעות של שרש 'רע' בפרשה מופיעות צמוד למלה "טוב"(עץ הדעת טוב ורע).

9 מנחם חבר את שתי הוראות אלו בערך 'רע' בשתי מחלקות שונות. רד"ק חבר חלק בערך 'רעה' וחלק ב'רוע' (והשוה גם ערך 'ירע' ברד"ק, ופירש שם ש'ירע' ו'רוע' הם שני שרשים בענין אחד).

10 כגון: ישע' ח:ט - רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ; מצ"ד - ענינו שבירה ורציצה כמו תרועם בשבט ברזל (תה' ב). שם יא:טז - וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו; רש"י - ורצצו את ענפיו; מצ"צ - ענין שבירה כמו ירעוך קדקד (יר' ב). שם טו:יב - הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת; רש"י - הירוצץ ברזל שלהם את שלך; מלבי"ם - רוצץ כמו ירוע כבירים (איוב לד). שם כד:יט - רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ; רש"י - לשון שבר כמו (תה' ב) תרועם בשבט ברזל; מצ"צ - ענין שבירה כמו ורעו דליותיו (יר' יא). איוב לד:כד - יָרֹעַ כַּבִּירִים; מצ"צ - ירוצץ כמו תרועם בשבט ברזל (תה' ב). תה' ב:ט - תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל; מצ"ד - תשברם כמו ורעות רוח (קהלת א). משלי יג:כ - וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ; רש"י - ירוצץ.

11 השוה את פרשר"ה גם לבר' ב:ט, ו:ה.

12 ומצינו בכמה מקומות שחלק מהמפרשים פירשו "רע" מלשון רעוע ושבור, וחלק פירשוהו מעניין רוע ורשעות: א. משלי כה:כ - וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע; ראב"ע, מאירי והמצוד' פירשו "רע" כאן כלשון שבר. לעומתם, רש"י (כנראה על בסיס איכ"ר פתיחות, פ' יב [ע"ש עץ יוסף ד"ה ליצני הדור]), וספר חסידים (מרגליות, סימן אלף יד) פירש מלשון רוע ורשעות. ב. שם יא:טו - רַע יֵרוֹעַ; רש"י, ראב"ע, רבנו יונה מאירי ורלב"ג פירשו "ירוע" כאן לשון שבר. ברם, בתלמוד דרשו את הפסוק כלשון רעה: יבמ' קט: - מאי דכתיב: רע ירוע... רעה אחר רעה תבא... ג. משלי יג:כ - וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ; רמב"ם (תשובה ד:ה), מנורת המאור (פ' יז), וכן התרגום במשלי פירש לשון רוע ורשעות. כנגדם, רש"י, אב"ע, רבינו יונה, מצ"צ ומלבי"ם פירשוהו מלשון ריצוץ ושבר. ולפירוש רשר"ה, הכל עולה בקנה אחד, שהרי "רע" פירושו מצב רעוע, שבור רצוץ ובלתי יציב מתחילת הוויתו.

13 סמך לקשר הזה שבין "רע" ל"רעוע" יש למצוא בביטוי "מזל רע", שנקרא בלשון חכמים "ביש גדא" (סנהד' קה., קה"ר ז:א), כשהמלה "ביש" היא תמיד תרגומה של "רע". לפי זה, תיאור של מזל מידרדר (בניגוד למזל רע) היה אמור להיות "אבאיש גדא", כדוגמת: יר' ז:כו - הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם; ת"י - אַבְאִישׁוּ מֵאֲבָהַתְהוֹן; מצ"ד - הרעו - עשו רעות עוד יותר מאבותם (והשוה ת"א: בר' מג:ו, במ' טז:טו, דב' כו:ו). אמנם בצורת הפועל, המלה הארמית שנוקטת בה התלמוד איננה "ביש" אלא "תרע" (שבירה, כפי שנסביר) : ברכ' נה:, נדרים מ: - דלא לתרע למזליה. הפועל "לתרע" תמיד מורה על נתיצה, ריצוץ, ביקוע וכדומה, כמו: ויק' יד:מה - וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת; ת"א - ויתרע ית ביתא. מ"ב כה:ד - וַתִּבָּקַע הָעִיר; ת"י - וְאִתְרָעַת קַרְתָּא. מ"ב יח:כא - הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה; ת"י - קַנְיָא רְעִיעָא הָדֵין; מצ"צ - הרצוץ - השבור ומרוסס כמו: הרוצצות אביונים (עמוס ד). נמצא שהשימוש ב"תרע" תמורת "ביש" מרמז לטיב הוראת "רע" בעצמה – שבירה ואי-יציבות. ואכן, מצוי חילוף הביטויים "מזל רע" ו"מזל רעוע" בפי הראשונים, כמו: עקידת יצחק בראשית שער כו (פ' וישלח) - בהיות המזל כן רעוע... ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד... יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע.

14 והשוה פירושיו גם לבר' א:י, יב, לא.

15 דוגמאות מהתרגומים: צל - טלל (בר' יט:ח), צלע - טלע (שם לב:לב), נצר - נטר (שמ' לד:ז, דב' לב:י), צבי -טביא (שם יב:טו), ציפורן - טופרא (שם כא:יב), צהרים - טיהרא (שם כח:כט), 'עצל' - 'עטלא' (משלי ו:ו).

16 ראה פירושים להלן.

17 רש"י - כתרגומו, לשון מור ואהלות. ברם, הוסיף פירוש שני: לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל... לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר: ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא:מה). וראה מצודת ציון שם בדניאל.

18 כמו: ש"ב ז:י - וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו; ת"י - וַאֲקַיְמִנוּן וְיִשְׁרוּן בְּאַתְרְהוֹן. יר' א:י - לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ; ת"י - וּלְמִבְנֵי וּלְקַיָמָא. שם יא:יז - וַה' צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ; ת"י - וַיָי צְבָאוֹת דְקַיֵם יָתִיךְ.

19 ובדומה להוראות האחרות בתרגומי המקרא למלה "טוב" (מובחר/ חפץ / רצון / הסכמה), מצינו מנגזרי "צב" בארמית ובעברית תרגומים מקבילים המצביעים על ענינים דומים, כגון: ישע' סו:ד - גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם; ת"י - אַף אֲנָא אֶצְבֵּי בְתַבְרֵהוֹן. בר' לד:יט - כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב; תמ"י - אֲרוּם צָבִי בִּבְרַת יַעֲקֹב. שם כד:ה - אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי; תמ"י - מָאִים לֵית צְבוּת אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַּתְרַיי. שמות ב:כא - וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ; ת"א - וצבי משה למתב עם גוברא. וכן מצינו את המלה "צבי" מפורשת כלשון נוח ויופי: ישע' ד:ב - בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד; רד"ק - צבי - הוא נוי דבר צביון שיש חפץ בו.

20 רש"י סוטה מז: - האומרים לרע טוב - שמשבחין את הרשעים.

21 עי' רמב"ם מאכלות אסורות א:ח, שמנה את הצבי בין החיות.

22 רד"ק - ונתתי צבי בארץ חיים - ואתן חפץ ופאר בארץ ישראל.

23 רש"י - בארץ הצבי - בארץ ישראל.

24 מסביר המדרש: תנחומא משפטים יז - מה צבי זה שוחטין ומפשיטין אותו מעורו ואח"כ מחזירין את הבשר לעור ואין העור מחזיקו כך ארץ ישראל לא היתה מחזקת את פירותיה. וראה גם שהש"ר ב:ט לדרשות נוספות.

25 פירוש ר' מרדכי קצנלנבוגן לרש"י - בתרגום: איתעתדתון, והוא לשון עמידה, ראה ערוך (ערך 'עתד'). והיינו מצבן - לשון נצבים (ראה רד"ק בספר ש"א [נראה שהכוונה לרד"ק שם יג:כג, ומה שהביא בשם התרגום שם יד:יב]).

26 וכן פירש רש"י "צבי" גם שלא בקשר לישראל כלל, כמו: ישע' יג:יט - וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת; רש"י - והיתה בבל צבי ממלכות וגומר, שהיתה מצב וראש הממלכות. שם כג:ט - ה' צְבָאוֹת יְעָצָהּ לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי; רש"י - כל צבי - מצב חזק. שם כח:א - וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ; רש"י - וציץ נובל צבי תפארתו - ומצב מטע תפארתו יהיה ציץ הפרח שלו.

27 וכן אבן השתיה שממנה נברא העולם נמשלה לטבור הולד: שמחות א:א - מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן... כך התחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתיה... וממנה הושתת העולם. וראה תנח' (קדושים י) בענין שלמה המלך שידע לשאוב משלוחי אבן השתיה בנטיעת פרדסיו, ממש כמו עובר המתקשר לאמו דרך הטבור.

28 משמעות זו מצינו: 1. במים (שמ' טו:ד). 2. בטיט (יר' לח:כב). 3. במצח (ש"א יז:מט). 4. בטבעת (אס' ג:י), על שם שקיעתה לחותמת. (וראה ע"ז מג: ורש"ר הירש שמות טו:ד).

29 וכך פ' הערוך את לשון "טיב" בארמית כמו "טבע": ערוך (ע' 'טיב') - תרגם בפסוק: שובי שובי השולמית (שה"ש ז:א) מה טיבכון נביאי שקרא - פי' מנהגכם ודרככם... וטיב כמו טבע. וראה מעט צרי לבר' לז:ב, ותפא"י לעקצים ב:ט.

30 קסדה קטנה מידי איננה שימושית לחייל כלל, והגדולה מידי מהווה סכנה ממשית ללוחם, שכן עשויה להישמט ממקומה.

31 ובענין המשמעות האחרת של "טבל" - השריה במים, הרי הוראה זו דומה לשתי ההוראות של "טבע" שהוזכרו (שקיעה וקביעות). שהרי גם חפץ השרוי במאגר מים סופו לנחות ולהיקבע בתחתית האגם או הים.

32 וכן מתרוגמת "לח" במלה "רטיב": שופ' טז:ז - בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים; ת"י - בְּשִׁבְעָא יְתָרִין רְטִיבִין.

33 מהרז"ו - וכפלומה - מלשון אבנים מפולסות רטובות ורכות.

34 ומביא בעל העץ יוסף גם גירסת "משבחת" במדרש אחר: שוחר טוב תה' כב:א - כך תהיה גאולתן של ישראל... מנפצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה, ואחר כך היא משבחת והולכת.

35 רבים קישרו בין לשון "האמרת" לבין ענפי האילן הגבוהם המכונים "אמיר", כגון: ר' בחיי דב' כו:יז - אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם - לשון מעלה וגובה, מלשון: "בראש אמיר", שהוא הענף הגבוה. והמלבי"ם הגדיר את האמיר כ"עליון או מובחר": ישע' יז:ו - בְּרֹאשׁ אָמִיר; מלבי"ם - אמיר. סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום. וכן קישר מלבי"ם את הביטוי "אמרי שפר" לאמיר המובחר: בר' מט:כא - נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר; מלבי"ם - ואמרי הם ענפים מובחרים אשר בראש האילן, כמו: בראש אמיר (ישע' יז:ו). וראה מעט צרי לדב' כו:יז לשיטות נוספות.

36 וכן תרגם אונקלוס את המלה "האמרת": דב' כו:יז - ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם; ת"א – ה' חטבת יומא דין למהוי לך לאלה.

37 כמפורש בכתוב [שבחרו בו יתברך לאלקים]: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים (דברים כו:יז). ונראה שהדיוק של "אחד" ו"מיוחד" נובע מאות ל' של "לאלוקים", כלומר בצורה בלעדית, וכן בהמשך הכתוב שם: לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, לא "להיות לו עם סגולה" אלא "לעם סגולה", אחד מיוחד ובלעדי.

38 כגון שמ' לד:י, דב' ד:כג, ה:ג, כח:סט. ויש יוצאים מן הכלל, ש'כרת' הוא מעשה פיסי, כגון: 1. ברית בין הבתרים: כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית (בר' טו:יח). והוא מעשה חיתוך מילולי, כפי שמודגש בשתי מלים נוספות שם, המורות אף הן על חיתוך: "בתר" (טו:י), "גזר" (טו:יז. אמנם, רבינו בחיי מסביר את מעשה הכריתה בברית בין הבתרים כמשמעות של חיזוק ההבדלה: והברית הזאת היתה כעין חרם, והוא קיום השבועה שנשבעו כבר, וכמו שאומר: יהי מבותר, כבהמה זו מי שיעבור על השבועה. וכן פירש רש"י יר' לד:יח). 2. כמו כן עשו כריתה מילולית בימי צדקיהו: הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו (יר' לד:יח). 3. עוד נאמר: דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' (שמ' כד:ח) שדרשוהו חז"ל (נדרי' לא:, לגירסת העין יעקב) בענין כריתת ברית מילה, ומשמע לפי זה שאף חיתוך הערלה נקרא "כריתה". (אולם ראה בר"ן ובתוס' שם שהקשו, שפשטות הכתוב מתייחס לדם הקרבן שהזה משה [ולעניינו, אינו מבטא חיתוך]). 4. תה' נ:ה - אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח; רד"ק - אמרו רז"ל: מהו כורתי בריתי... ביום... ברית מילה, עלי זבח הם עושים. מקורה של מימרא זו אינו ידוע, אמנם זכר לדבר מצינו: שמ"ר יט:ה - ראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו כל ישראל... ומלו כל עבדיהם ובניהם... עליהם נאמר... כורתי בריתי עלי זבח. על כל פנים, כל זה אינו אלא סמך בעלמא, כי רק בִּיתּוּר בהמה לשנים נקרא כריתה אמיתית, כפי שמשמע מהמפרשים: רש"י יר' לד:יח - וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו... והיא היתה ברית חזקה וגמורה.

39 ח"ש (ערך 'בר' -ת"ד) - מן ברירה שם "בְּרִית"... ששני צדדין בוררין להם איזה דבר שיהיו שניהם מחויבים בו... ופעל של הברירה של אותו החיוב יקרא "כריתה", דהיינו כריתת דבר פלוני וחתוכו משאר דברי רשות שבין בני אדם, שכולם הם רשות וזה לבדו נכרת מהם ונעשתה חיוב.

40 וכן מתורגמת "לחטוב" במלה "מקטב" עם ק': דב' יט:ה - לַחְטֹב עֵצִים; תרגום ירוש' - למקטב קיסין.

41 מקורות: ערוך ('קטב' ג') - ...עץ גדול וכבד... ובראשו אבן גדולה. רמב"ם פהמ"ש שביעית ח:ו - וקוטבי, מסחטת זתים קטנה. ספר חרדים מצוות התל' בארץ ב:טז - וטוחן בבית הבד ובקוטב.

42 בלשון הראשונים מצינו ל'קטב' משמעות קצה / קץ, כגון בפירוש רלב"ג (שהיה מלומד באסטרונמיה, מתמטיקה ועוד) לשיחת איוב עם בלדד השוחי. רלב"ג מסביר שם את תכונות הארצות הצפוניות וקצה העולם המכונה "הקוטב הצפוני": איוב כו:יד - הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָיו... וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן; רלב"ג - ...ואולם שם יהיה יום אחד בשנה אין בו לילה, ויום אחד כנגדו אין בו יום. ומשם ואילך יתוסף זה השיעור מעט מעט עד שיגיע אל מה שתחת הקוטב הצפוני, ויהיה שם ששה חדשים בשנה אין בהם לילה. הקשר ל'קטב' המקראי הוא כפי הנראה, שקצות העולם כרותים ומנותקים ממרכזי האנושות.

43 וכך תרגומה של "הכנה" בכל מקום, כדוגמת: בר' מג:טז, מג:כה, שמ' טז:ה, כג:כ, במ' כג:א, דב' יט:ג.

44 והשוה גם במקרא: ש"א כד:יז, ישע' סג:ז, משלי לא:יב.

45 ראה הרחבה בענין זה במאמרינו לפרשת ויחי.

46 וכן: גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה (תהלים קיט:יז).

47 בדרך זו יש להסביר גם את שתי המשמעויות של שרש 'עצב': 1. צער. 2. מתן צורה לדבר, כמו: שבת קמז. - ואין מעצבין את הקטן; רש"י - ואין מעצבין – לשון: ידיך עצבוני (איוב י), שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו. כלומר, אדם עצוב עלול להיכנע לצערו ולהתמוטט, או להעריך את המציאות מחדש ולנקוט בצעדים לשפר ולתקן את מצב וצורת חייו. (בנוסף, יש לשים לב לכך שהשרשים 'עצב' ו'עזב' קרובים אחד לשני בחילוף אותיות זסשר"ץ).


©2020 by Biblical Hebrew Etymology. created by Yosef Chaim Kahn 0548456486