• yehoshua steinberg

ויגש: בוכה ונבוך ~ נפלאות שפת הקודש

Updated: Feb 27



תקציר המאמר:


פרשת ויגש מספרת על חשיפתו המרגשת של יוסף את זהותו האמיתית בפני אחיו. רגשות מובילים לעתים קרובות לבכי –משורש 'בכה'– והמילה הזו מופיעה שבע פעמים בפרשת השבוע, יותר מבכל פרשה אחרת. במאמר אנו בוחנים מילה זו על ידי השוואתה למילים אחרות המכילות את שתי האותיות היסודיות 'בכ', בניסיון להבין את עומק המילה, ומה פירוש "בכי" למעשה בתפיסת התורה.


יהי רצון שכל דמעותינו תהיינה דמעות של שמחה וחגיגה!



בראשית מג:ל - וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. המלה "בכיה" מופיעה בהטיות שונות שבע פעמים בפרשת ויגש, יותר מבכל פרשה אחרת בתורה.


לדעת רד"ק שרשה של המלה הוא 'בכה'. אמנם לדעת מנחם בן סרוק שרשה של מלה זו הוא 'בך'. במחברתו אנו מוצאים שתי מחלקות בערך 'בך': א. פסוקים המורים על מבוכה ("הנעה" בלשון מנחם). ב. פסוקים המורים על בכיה.


פסוקי מבוכה: מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ[1], הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם ,[2]עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא ,[3] נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר[4], וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה[5], עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם[6], וַיִּתְאַבְּכוּּ גֵּאוּת עָשָׁן[7] - ענין הנעה המה. פסוקי בכיה: נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים[8], וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה[9], וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו,[10] בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה[11].


כדרכו בכל מקום, לא רמז מנחם לקשר ענינִי בין המחלקות, או אפילו אם אמנם קיים ביניהם קשר כזה כלל. ברם, עצם החלטתו של מנחם לחבר פסוק מסויים במחלקה מסויימת, היא עצמה מהווה פירוש של אותו פסוק, כמו שמוכח ממקומות רבים שבהן רש"י מפרש פסוק עם הנימוק "מנחם חברו" (במחלקה פלונית). כאן קבע מנחם בעצמו את ההוראה המשותפת למחלקה הראשונה במלים "ענין הנעה המה". אולם מה היא כוונתו בהגדרה זו, מה פירוש "הנעה" בהקשר זה?


"הנעה" מציינת בלשון חז"ל טירוף הדעת, כאמרם: שמות כ:טו - וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק; מכילתא דרשב"י כ:טו - וינועו אין לשון ניעה אלא טירוף; כן הוא אומר: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר (ישע' כד:כ). ואומר: וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ (ישע' ז:ב)[12].


לפי זה, הפסוק "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא" שחבר מנחם במחלקת הנעה, יפורש כענין מבוכה ועירבוב[13].


כאמור, רש"י מזכיר את מחברת מנחם פעמים רבות בפירושיו, ונדיר למצוא מקרה שרש"י חולק עליו. לכן, מפתיע ביותר למצוא שכאן חולק רש"י על פירוש מנחם. שנים מהפסוקים שמנחם חבר במחלקת מבוכה, רש"י פירשם מלשון בכיה:


1. רש"י תה' פד:ז - עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא - אותם העוברים על דתך והנם בעומקה של גיהנם בבכי ויללה[14].

2. רש"י איוב כח:יא - מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ - בבריאת העולם כשבכו מים התחתונים[15]. "בכי" כמו: נִבְכֵי יָם (איוב לח)[16].


רש"י מזכיר בפסוק השני גם את המקרא "נִבְכֵי יָם", ובפשטות, כוונתו לפרש אף את הפסוק הזה כמשל לבכיה ממש. וקשה, שהרי במקומו (באיוב) פירש רש"י את המלה "נבכי" מענין מבוכה ולא כדימוי בכיה: איוב לח:טז - הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם; רש"י - נבכי ים - מסגרי ים, כמו: נבוכים הם בארץ (שמות יד). וכן כשהביא רש"י את הפסוק "נִבְכֵי יָם" כִּרְאָיָה בפירושו לפרשת השירה, גם שם ביארו מלשון מבוכה: שמ' יד:ג - נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר; רש"י - נבכים הם - כלואים ומשוקעים ובלעז שירי"ץ [לחוצים], כמו: בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תה' פד:ז), מִבְּכִי נְהָרוֹת (איוב כח:יא), נִבְכֵי יָם (איוב לח:טז). נְבֻכִים הֵם: כלואים הם במדבר, שאינן יודעין לצאת ממנו ולהיכן ילכו.

יתר על כן: גם את הפסוקים "בְּעֵמֶק הַבָּכָא" ו"מִבְּכִי נְהָרוֹת" שפירש רש"י כל אחד במקומו כלשון בכיה ממש, מצאנו בפירושו לפרשת השירה שהביא את הפסוקים הללו כדוגמאות ללשון מבוכה. וכן הביא אף בספר ישעיה: רש"י ישע' ט:יז - וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן - יהיו נבוכים ומסוגרים... כמו: מִבְּכִי נְהָרוֹת (איוב כח:יא), בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תה' פד:ז).


בפירושו לפרשת השירה, ראב"ע חולק על רש"י על שדימה את המלה "נבוכים" ללשון "נִבְכֵי יָם"[17]: שמ' יד:ג - נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; אב"ע - נבוכים... כאדם שלא ימצא עצה ולא ידע מה יעשה. ונו"ן עַד נִבְכֵי יָם (איוב לח:טז) שרש, ופירושו מעמקי ים, ואין לו טעם במקום הזה. כלומר, שרשה של "נבוכים" הוא 'בוך', והנ' היא סימן לבנין נפעל[18]. לעומת זאת, שרשה של "נִבְכֵי יָם" הוא 'נבך', ופירושה עמקי (או גלי) ים[19], מה שבוודאי אינו שייך כלל למדבר[20].


תירצו מפרשי רש"י שמקרה זה היא דוגמא למופת של מחלוקת "חכמי צרפת" מול "חכמי ספרד" בדבר שיטת חישוב שרשן של מלים, כגון: מזרחי שמ' יד:ג[21] - [נבכים] כמו: "נבכי ים" (איוב לח:טז)... הנכון אצלי שהרב ז"ל היה סובר שמלת "נבוכים" ו"נבכי ים" ו"עמק הבכא" ו"מבכי נהרות" כלם מהשניים, כי הוא היה מחכמי צרפת האומרים שעַלוּמי העי"ן ועַלוּמי הלמ"ד כלם בעלי שתי אותיות[22].


אולם נשאר לנו להסביר את שיטת רש"י בענין המלים בעלות שתי אותיות 'בכ' שלמראית עין פירשן רש"י פעם כלשון מבוכה ופעם במשמעות בכי.


ספר הכתב והקבלה משווה את "מבוכה" (משרש 'בוך' לשיטת חכמי ספרד) ל"בכיה" (משרש 'בכה' לשיטתם). המשותף לשניהם ענין בלבול וטירוף הדעת - וגִזְרת שתיהן משתי אותיות 'בך': הכוה"ק בראשית נ:ג - וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ - פעל בכי הוא לרש"פ מגזרת בך[23], אשר יורה על דבר מטורף ומבולבל, כמו: וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה (ישעיה כב:ה), עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם (מיכה ז:ד), והבכיה היא התגלות המבוכה שבלב והראותו לחוץ על ידי הרמת קול והורדת דמעות[24].


נראה להביא קצת סמך לדברי הכתב והקבלה מהתלמוד ירושלמי (לפי ביאורו של העין יעקב)[25], שפירש את המלה "מְבוּכָתָם" כלשון בכיה: ירושלמי תענית ב:א[26] - ר' ברכיה עבד תלת עשרה תעניין [עשה י"ג תעניות על עצירת גשמים] ולא נחת מיטרא [ולא ירד גשם] ובסופה אתא גוביי [ובסוף התענית האחרונה בא ארבה. אמר העם]... יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה (מיכה ז:ד) יום שציפינו לרווחה, בא עלינו גוביי [ארבה]! עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם (שם). מן גוא דאינון בייכן ובכון ובכון ונחת מיטרא [מתוך כך בכו ובכו עד שירד גשם[27]. (פירש "מְבוּכָתָם" לשון בכייה[28])].


כאמור, בעל הכתב והקבלה הגדיר את עניני סיבוך ובלבול כמכנה המשותף לבכיה ולמבוכה, כי המבוכה מביאה בתכליתה לידי תחושת חוסר אונים. לעומת זאת רש"י, בפירושו לפרשת שירה - בה הוא דימה "נבוכים" ל"נבכי ים", "עמק הבכא" ול"מבכי נהרות" - נקט במלים אחרות - ובכך הקדים ויִישֵב את ההסתייגות של ראב"ע (ש"נבוכים" ו"נבכי" הם שרשים לא קשורים). רש"י קישר ביניהם במלים "כלואים ומשוקעים" - מושגים השייכים לים ולמדבר כאחד ברמה העיונית - שהרי אפשר לחוש תחושת כליאה ושקיעה בכל מצב קשה שפתרונו אינו פשוט וברור. עוד מונחים שנקט בהם רש"י כפתרון לעניני "מבוכה" הן: סגירה (ישע' ט:יז, יואל א:יח, איוב לח:טז) [29], וערבול (יואל א:יח, מיכה ז:ד).


על פי ההוראות הללו גזר רש"י גם את שרשה של "ויתאבכו": רש"י ישע' ט:יז - וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן - יהיו נבוכים ומסוגרים בחוזק עשן התבערה. ויתאבכו - כל לשון נבך אין יסוד תיבה אלא בך, כמו: מִבְּכִי נְהָרוֹת (איוב כח:יא), בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תה' פד:ז).


בספר אבני שיש הציע שרשים נוספים הבנויים מן 'בך': סבך ורבך. ופירש את הוראת היסוד של כולם כאחיזה והתדבקות: אבני שיש (ערך 'אבך'): 'אבך', 'נבך', 'סבך', 'רבך' - יוצאים משרש 'בך', ומורים על פעולת אחיזה והתדבקות. ושנויי פ"א הפעל מורים על הבדלי המושגים השניים שביניהם[30]:


1. 'אבך': וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן (ישע' ט:יז). פירושו נתקשרו ענני העשן[31].

2. 'נבך': נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ (שמ' יד:ג) - פירושו נאחזו מבלי יכולת לצאת.

3. 'סבך'[32]: נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ (בר' כב:יג) - פירושו אחוז בקוצים[33].

4. 'רבך': מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה (ויק' ו:יד) - פירושו מדובקת [מענין אחיזה / התדבקות] על ידי טיגון.


גם את המלה "מֻרְבֶּכֶת" פירש באבני שיש מענין התדבקות, היינו גיבושה של העיסה. מציע בעל התוספת ברכה שמלת "מֻרְבֶּכֶת" מורה על בלילה וערבוב (כסברת הכוה"ק בשם רש"פ האמורה לעיל), ומביא ראיה מהפסיקתא זוטרתא: תוספת ברכה (ויקרא ו:יד) - בפסיקתא כאן מבארים את המלה הזאת[34]. ואמרו מרבכת כמו מנבכת, נ' תחת ר' [מאותיות למנ"ר] ויסודה משרש 'נבך', כמו: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב לח:טז).


נמצאנו למדים שישנם שתי סברות בענין שיתוף השרשים בעלי אותיות 'בך': 1. בלבול, ערבוב וטירוף הדעת 2. סגירה, כליאה, אחיזה והתדבקות. אולם נראה לומר שאין בהכרח סתירה ביניהם, שהרי האדם המבולבל חש שהוא מנוע מהתקדמות, הוא תקוע ואחוז במקומו. כמו כן יש לפרשו בצורה ההפוכה, היינו שהנתקע במבוי סתום עלול להגיע למצב של בלבול ומבוכה, עד כדי רגשי דיכאון וטרדה המתבטאים בבכייה ודמעות.


ברם, בניגוד למשמעות המצויה במקומות אחרים במקרא, הופעות שרש 'בכה' שבפרשתנו דווקא מציינות תחושה חיובית של שחרור מכאב. סוף סוף מצא יוסף מנוחה מן הכאב והתפייס עם אחיו, ובכך היתה זאת בכיה של שמחה והתחדשות. יהי רצון שכל בכיותינו תהיינה בכיות של שמחה, ושהקדוש ברוך הוא ישלח לנו את משיח צדקנו ויחלץ אותנו מהרפש המרובך של הגלות לגאולה וחירות מרווחת, במהרה בימינו אמן.





[1] איוב כח:יא; רשב"ם (שמות יד:ג) - נבוכים - סגורים בנבכי ים שלפניהם. כדכתיב הבאת עד נבכי ים, מבכי נהרות. [2] איוב לח:טז; רש"י - נבכי ים - מסגרי ים כמו נבוכים הם בארץ (שמות יד). [3] תהלים פד:ז; רש"י (ישע' ט:יז) - ויתאבכו גאות עשן - יהיו נבוכים ומסוגרים... כל לשון נבך אין יסוד תיבה אלא בך, כמו: מבכי נהרות (איוב כח), עמק הבכא (תהלים פד)... [4] יואל א:יח; מצ"צ - נבכו - ענין בלבול וכן נבוכים הם בארץ (שמות יד). [5] אסתר ג:טו; אב"ע - נבוכה - מגזרת נבוכים הם בארץ כאדם שהשתבש ולא ידע מה יעשה. [6] מיכה ז:ד; מצ"צ - מבוכתם - ענין בלבול הדעת כמו נבוכים הם בארץ (שמות יד). [7] יש' ט:יז; רש"י - ויתאבכו גאות - יהיו נבוכים ומסוגרים בחוזקעשן התבערה, ויתאבכו כל לשון נבך אין יסוד תיבה אלא בך כמו מבכי נהרות (איוב כח) עמק הבכא (תה' פד) והנון באה לו לפרקים וכאן בא בו א' במקום נ' כמו א' של אבחת חרב (יח' כא) וא' של אחוותי באזניכם (איוב יג). [8] ירמיהו לא:יד; רד"ק - בכי תמרורים - שבוכה במרירות לב על דרך אמרר בבכי ובכה אליך במר נפש. [9] ש"א א:י; מלבי"ם - ובכה תבכה - ושערי דמעה לא ננעלו לעולם. [10] בר' לז:לה; רש"י - ויבך אתו אביו - יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי. [11] ישעיהו ל:יט; רש"י - בכו לא תבכה - לא תצטרך לבקש בקשה מאת הקדוש ברוך הוא בבכי כי לקול זעקך ענך. [12] מצינו לשון "הנעה" בדרך כלל בהקשר לתזוזה עזה ופחד, כדוגמת: ישע' ז:ב - וַיָּנַע לְבָבוֹ; רד"ק - וינע לבבו - פחדו מאד. ריב"ג (ערך 'רגז' [וע"ש גם בערך 'רעש']) - המרגיז ארץ ממקומה (איוב ט:ו) הוא כמו הרעדה והנעה ויש שיהיה מהכעס ויש שיהיה מהפחד וזולתו. [13] ובעל המדרש פירש את המלה "נבוכים" כלשון עירבוב וטירוף (וששרש המלה הוא 'בך', כדעת מנחם): שכל טוב בשלח יד:ג - נבוכים - נבוכו ונתאבכו. "נבוכה": [אותיות] ב' כ' שתיהן יסוד התיבה, וכולן לשון עירבוב וטירוף. [14] פירוש זה של רש"י הוא על פי דרשתם ז"ל: עירובין יט. - מאי דכתיב עברי בעמק הבכא... שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין. אולם רוב המפרשים פירשוה מלשון "בכאים", שפירושה מין אילן או כינוי למקום שגדל שם סוג מסוים של אילן: רד"ק תה' פד:ז - עוברי בעמק הבכא... פירוש עמק הבכא שהיו בו בְּכָאִים, והם אילנות נקראים בלשון משנה תּוּתִים... מצ"ד - הבכא שגדלים שם החוחים וכן ממול בכאים (ש"ב ה). מלבי"ם - הבכא. כמו מול בכאים, מיני אילנות. מצ"צ דה"א יד:יד - הבכאים - הם אילני תותים וכן עוברי בעמק הבכא (תה' פד). וע"ש ברד"ק שני פירושים נוספים. [15] וכן הזכיר גם בקהלת: קהלת ד:א - ודִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים; רש"י - בוכים... וכן הוא אומר: בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תה' פד:ז). [16] רוב המפרשים פירשוה בצורה דומה, היינו מלשון זרימת או עומק המים: אב"ע איוב כח:יא - ופירוש מִבְּכִי - מרוץ וכמוהו נבכי ים; רלב"ג - מִבְּכִי נהרות - מהזלת הנהרות והגרתם; מצ"צ - מִבְּכִי - ענין עומק המים וכן נבכי ים (איוב לח). אמנם רק רש"י פירשה בשם פועל "בכו". [17] ומכליל ר' וייזר גם את רשב"ם, שסובר כמו רש"י: ר"א וייזר - להוציא מידי המפרשים הרואים יסוד משותף ביניהם; רש"י מביא לדוגמא נבכי ים, ורשב"ם אומר סגורים בנבכי ים שלפניהם, והרי ע"ו ופ"נ מתחלפים טול נטל זול נזל. [18] באר יצחק על פירוש ראב"ע. [19] כפי שפ' ראב"ע במקום: איוב לח:טז - הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם; אב"ע - נבכי - כמו גלי ים... וכמוהו מבכי נהרות. [20] צנצנת שי שמ' יד:ג. [21] דברים דומים כתב גם גור אריה כאן. [22] כלומר, סיבת המחלוקת באלו המלים בין חכמי ספרד לחכמיצרפת היא משום ש"ל' הפעל" בשרש 'בכה', וכן "ע' הפעל" ב'בוך' הן מאותיות האמנתי"ו הנופלות לסירוגין ("נבכי", "מבכי"), והצרפתיים רואים בכך הוכחה שאין אלו האותיות מיסוד השרש, והשרש האמיתי הוא רק בשתי אותיות הקבועות - מנוכה מאותיות האמנתי"ו. [23] "רש"פ" הוא ר' שלמה פפנהיים בספר חשק שלמה: ח"ש (ערך 'בך', דף כז:) - עוד מגזרת 'בך' - פעל 'בכה', להוראת הבכיה - היינו התגלות המבוכה שבלב והראותו לחוץ על ידי הרמת קול והורדת דמעות. [24] ובמקום אחר דימה הכוה"ק את שתי הוראות 'בכה' לשתי הוראות 'דמע' - כי עיקר הבכי נובעת מן התערובת והבלבול: הכוה"ק שמ' כב:כח – ולי נראה כי מלת ודמעך הוא בעצמו מה שנקרא במשנה טבל... ושם מדומע הונח... על התבואה... שנתערב בתוכה תרומה ממקום אחר... וכן שם דמוע ומדומע שבמשנה, יסודו בלשון עברי, והוא שם דמע אשר הונח על טיפות הלחות הנגררים מן הבוכה... אמנם אין עיקר ויסוד הוראתו הנזילה... רק תמצית הוראתו בלבול ומבוכת דעת הבוכה המתגלה בעין על ידי טפות לחות אלה, כמו ששורש בכה גם כן הונח על התגלות המבוכה והבלבול שבלב הבוכה... ומזה שמשוהו... גם על בלבול ותערובת התרומה בתוך החולין, וקראוהו מדומע. [25] השוה גם בבלי תענית כה,ב. [26] התרגום העברי מבוסס על אור לישרים. [27] כי כן דרך השבים לבכות ולצום, כגון: יואל ב:יב - שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. אולי מרומז בזה שכר - מדה כנגד מדה - הזלת מטר כנגד הזלת דמעותיהם, וכדוגמתו מצאנו במקרא: יר' לא:ח - בִּבְכִי... אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם; רש"י - בבכי יבאו - על ידי תפלה ותשובה. [28] פירוש "הכותב" לבעל העין יעקב: תִהְיֶה מְבוּכָתָם ...מבוכתם מלשון בכי, שיבכו על חטאותם בלב נשבר ונדכה. [29] השוה ללשון הכתוב: שמ' יד:ג - נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. [30] לגבי המלה "בוכנה", חז"ל (שבת עז:) מסבירים שהיא לשון נוטריקון, דהיינו, "בוא ואכנה". ולגבי השרש 'בכר', עי' ילק"ש תהלים רמז תתסח ותנחומא (בובר) תולדות ד', שמקשרים שרש זה למלה "ברכה" בחלוף מיקום אותיות, כדוגמת כבש / כשב, שמלה / שלמה. [31] מלבי"ם הגדירו כענין בלבול סדר: מלבי"ם ישע' ט:יז - ויתאבכו. ענין בלבול סדר העשן. [32] ומצינו גם את המלה "שבכין" כתרגומה של "נזם" (שמ' לה:כב) ושל "אצעדה" (במ' לא:נ). פירש הערוך שהמלה קרובה ל"סבכין", כלומר, תכשיט / סיכה הנצמדים לגוף (וכטעם "חח" מלשון "חוחים" שמסתבכים בהם ונדבקים לאדם). [ובענין המלה "שובך" (מגדל יונים), הערוך לא רמז למקורה]. [33] כך פירש גם מצ"צ בכל מקום: מצ"צ יר' ד:ז - מִסֻּבְּכוֹ - ענינו ענפים אחוזים אלה באלה; מצ"צ נחום א:י - סבוכים - ענין אחיזה וקליעה; מצ"צ ישע' י:לד - סִבְכֵי - ענין התאחזות. גם שרש 'שבך' מורה על קליעה ואריגה, הקרובים לכליאה ואחיזה: מ"א ז:יז - שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה; מצ"ד - שבכים מעשה שבכה - ציורי ענפים מעשה שבכה הנקוב מעבר לעבר וקלועים זה בזה מעשה שרשרות. וראה רד"ק, ערכים 'סבך' ו'שבך', שקישר ביניהם. [34] פסיקתא זוט' ויק' ו:יד - מורבכת. מלמד שהיא נעשית ברותחין שכיון שהמים רותחין יש להן תרבוך. ויש אומרים מורבכת מלשון נבוכים - בזמן שהן רותחין הן נבכין; נ' [ור'] משמשין כגון נאצר ראצר [נבוכדנצר שנקרא גם נבוכדרצר].