• yehoshua steinberg

חוקת: הנחש הנושך

Updated: Jun 18

בעקבות התאוננות בני ישראל נגד המן שנשלח להם מן השמים, ה' שלח בהם נחשים לנשכם. המילה "נשיכה" מופיעה אצל כל בעלי החיים אך ורק ביחס לנחש, ולא ביחס לנגיסת האריה, הדוב או החרקים למיניהם. התמקדנו במאמר זה על עומק המילה, והסיבה שהיא מתאימה בדווקא לנחש ולא לשום בעל חי אחר.


במ' כא:ה-ו - וַיְדַבֵּר הָעָם... אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם.


שרש 'נשך' במובן נגיסה בפה, מופיע יותר פעמים בפרשתינו מבכל שאר פרשיות התורה ביחד.

חז"ל תמהו בענין איזה יתרון יש לנחש בנשיכתו: דברים רבה שופטים ה:י - שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך, אמר להם, עד שאתם שואלין אותי, למה אין אתם שואלין לבעלי לשון הרע, הדא הוא דכתיב: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י:יא), מה הוא נהנה שאומר לשון הרע.

אמנם אם נתבונן, הרי שאלה זו היתה ניתנת לשאול גם לגבי עקרבים ודבורים, שאף הם עוקצים ולא נהנים! אלא שבניגוד לבעלי העוקץ, הנחש משרה ומשקיע את שיניו בבשר הקרבן מלמעלה ומלמטה כדוגמת האוכל ולועס, אולם מיד מסיר את שיניו והולך לו מבלי לטרוף ממנו בשר.

נשיכתו של הנחש מהווה אחיזה איתנה השוכנת עמוק באיבר קרבנו, המקבילה ליסודות של בנין השוכנים עמוק באדמה. ואכן, בעל היריעות שלמה מסביר שפעולת הנשיכה קשורה לענין השכנה: יריעות שלמה א:קי,א - משכין את שיניו ברשות הנשוך. מכאן מציע יריעות שלמה קשר למלים אחרות בעלות אותיות 'שך' (כגון "משכן", "נשכה" / "לשכה", "שכם", "אשך"), שהוראת היסוד של כולן קשורה לעניני שיכון ושקיעה.


מנקודת מוצא זו, הוספנו עוד מספר מלים בעלות אותיות 'שכ' לרשימה זו בכדי לבחון אם אכן קיים קשר בין כולן, ומצאנו שתים עשרה מלים בקבוצה זו: 1. שכך 2. נשך 3. נשך / לשך 4. שכן 5. חשך 6. שכב 7. שכם 8. שכח 9. אשך 10. שכר 11. שכל 12. משך. מתוך הסקירה, מצאנו שאכן כולן קשורות למשפחת שיכון ושקיעה בצורה ישירה או בהשאלה, ונבדוק אותן אחת אחת.


  1. שכך - שרש זה מציין שקיעה, כגון: בר' ח:א - וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וכן הרגעה, כדוגמת: אסתר ז:י - וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה. והוא מציין גם הנחה ומנוחה, כגון: במ' יז:כ - וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ת"א - ואניח מן קדמי ית תורעמת בני ישראל. בתרגום המיוחס ליונתן בחומש ובתרגום שני לאסתר, שרש 'שכך' מתורגם בשרש הארמי 'שדך'. מלה ארמית זו משמשת גם כתרגומו של שרש 'שקט' וענין הרגעה.

  2. נשך - נשיכה פירושה החדרת והשכנת השיניים, לפירוש יריעות שלמה המצוטט מעלה.

  3. נשך / לשך - סוג חדר בהר הבית, נקרא פעם "נשכה" ופעם "לשכה", כדברי רד"ק (שרשים, ערך 'נשך'): "לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה (נחמיה יג:ז). וַיִּפָּקְדוּ בַיּוֹם הַהוּא אֲנָשִׁים עַל הַנְּשָׁכוֹת (שם יב:מד). הוא כמו: לִשְׁכָּה (שם יג:ה), לְשָׁכוֹת (יחזקאל מ:יז)". ועל שם השימוש וה"שכונה" בה, היא נקראת "נשכה" ו"לשכה": יריעות שלמה א:קי,א - חדר הסמוך לבית כְּשֶרְשוּת אחד לשניהם, כמו: אנשים על הנשכות (נחמיה יב:מד); לעשות לו נשכה (שם יג:ז) - והוא ענין שם 'לשכה', אלא שנקרא 'נשכה' ע"ש השכונה. וכך פירש ר' שלום צדוק את המלה, בפירושו לרמב"ם: בית הבחירה א:ז - ובונים בה בתים לשאר צרכי המקדש כל בית מהם נקרא לשכה; ביאור (ר' שלום צדוק): ובונים בה בתים דהיינו חדרים שכל אחד נקרא לשכה, מלשון לשכון.

  4. שכן - בר' יד:יג - וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; ת"א - ואתא משיזבא וחוי לאברם עבראה והוא שרי במישרי ממרא. תרגומה של "שוכן" כאן הוא "שרי" (לשון השראה), היינו שקיעת דבר מטה מטה עד היסוד. כלומר אברהם השתקע שם.

  5. חשך - זמן שקיעת החמה וזמן מרגוע, וכן זמן שכיבה.

  6. שכב - מנוחה, שקיעה. גם "שכב" מתורגם "שדך": במ' כג:כד - הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף; תרג' ירוש' - הָא עַמָא הָאִלֵין כְּאַרְיָא שַׁרְיָין וּכְאַרְיוּתָא מִתְגַבְּרִין הֵיךְ מַה דְלֵית אַרְיָא לָא נְיַח וְלָא שְׁדִיךְ עַד זְמַן דְהוּא אָכִיל.

  7. שכם - מלה נרדפת לכתף, החלק היחיד בגוף האדם שהינו מאוזן בשעת הליכה, ומתאים לנשיאת עול מטבעו, היינו כבסיס ש"ישכון" עליו משא, כגון: בראשית ט:כג - וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית. בראשית מט:טו - וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל.

משרש זה נגזר גם שם הפועל "השכים", כמו: שם יט:ב - וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. ובמדרש דרשו שזכה יוסף לעיר שכם "מפני שהשכים ולא עשית כמעשיהן": בראשית רבה צז:ו - וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ [שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ (בר' מח:כב)] - בן שהשכים ולא עשית כמעשיהן, לפיכך תהא השכם בחלקך, א"ר פנחס בשכם נפרצה הערוה וגדרת אותה לפיכך תהא בחלקך; מסביר רד"ל את לשון "השכים" בהקשר הזה: חידושי רד"ל - בן שהשכים ולא עשית כמעשיהם - נראה שהוא שנטה שכמו לסבול עול צרת אשת פוטיפר, ולא רצה לעשות כמעשיהם ורצונם. כלומר, הוראת "השכים" כאן נובעת מתכונת ה"שכם" - לסבול ולשאת עול. "השכמה" היא בראש ובראשונה המוכנות לשאת עול, הן משא גשמי - ובהפשטה כגון עול הפרנסה, והן עול רוחני - הכולל המלחמה נגד היצר.

בעל היריעות שלמה פירש שנקראת הזריזות "השכמה" משום שזקיפת השכם היא סימן מובהק להתעוררות וקימה: יריעות שלמה א:קי. - 'השכים' - שזקף את שכמו וקם. ולפ"ז אין בהוראת השכם קדימה ומהירות לקום, כ"א ההכנה והפעל המביא אל הקימה. ואמר: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת (שופ' יט) - שבמלת 'וישכימו' ירצה ההתעוררות והזקיפה הראשונה מעל המשכב.

בעל האור חדש פירש את הוראת 'שך' (וממילא גם "שכם" ו"השכמה") בצורה קצת שונה: אור חדש (ת"ד) - והשכמתם - שרש שכם יסודו שך, ענינו שכך ושקט. שכם שפירושו כתף - המשא על הכתף שוכן בבטחה. ומסביר מכאן גם את שם הפועל "השכים": השכם בבקר הכל שקט. ומזה וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה (אסתר ז:י) - שקטה.

  1. שכח - היינו נשייה - אובדן זכרון מסויים: בר' כז:מה - עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי. מציע בעל המנות אהרון קשר בין "שכח" ל"שכך" (כלומר "שכחה" היא זכרון מסויים ש"שקע" ונשכך ממעמד המודעות): אסתר ב:א - כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ; מנות אהרון (אסתר ב:א) - כשך חמת המלך אחשורוש 'כשך' הוא לשון שכחה.

  2. אשך - מלה זו מציינת ביצי הזכר; אונקלוס תרגמה במלה "פחתין": ויקרא כא:כ - אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ; ת"א - או גרבן או חזזן או מריס פחתין. ונראה שהוא ענין שככה, היינו מיקומן בתחתית הגוף העיקרי של אדם (טורסו), ונטייתן כלפי מטה, היינו שקיעתן לכיוון הנמוך.

  3. שכר - שכרות אינה אלא שקיעת והפחתת הדעת. תרגומה של המלה "שכור" היא "רוי" / "מרוא": בר' ט:כא - וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר; ת"א - וְשָׁתֵי מִן חַמְרָא וְרָוֵי. וי' י:ט - יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ; ת"א - חמר ומרוי לא תשתי. בעל הערוך השלם מביא שהיא גם תרגומה של "טיט": ערוך השלם ('מרוא' ב')... נחום ג:יד - בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר; ת"י - אַסְגָא מָרְוָא וְשַׁעְבִּידִי בְטִינָא. יש להציע שגם השיכור נקרא "רוי" על שם דעתו העכורה ומצבו המושפל, כאילו שקוע בטיט.

  4. שכל - מלה זו מורה על מיתה, ובפרט על מיתת בן. אובדן בנים הוא הדרדרות במצב המשפחה, ומיתה בכלל הינה ירידה לקבר. בעל האור חדש מקשר שרש זה לאותיות היסוד 'שך', שמורה לדעתו על ענייני גמר וסיום (קרוב לשקיעה, כגון שקיעת החמה - סיום היום), וזו לשונו: אור חדש (במדבר, דף ק"א) - מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה (שמות כג:כו), כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָֽלְתִּי (בראשית מג:יד) - יסודו 'שך', וכן הפעל 'שכך'. 'שך' ענינו: גמר, סיום: וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָֽכָה (אסתר ז:); הפעל 'שכל' ענינו: סיום החיים.

  5. משך - מלה זו מורה על גרירת דבר למקום אחר, כגון: עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד (ירמיה לא:ב). יריעות שלמה גוזרהּ משרש 'שך', כלומר הסרת דבר ממקומו ע"מ לשכן אותו במקום אחר: יריעות שלמה א:קי,א (ת"ד) - ובתוספת אות מ' [לשרש 'שך'] נבנה שם 'משך' להוראת המשיכה, שימשך דבר את זולתו אליו, ונותן לו חניה ושכונה [מקום לשכון] בקרבו. ויש בשם 'משך' שתי הוראות: אם קנין השכונה [מקום לשכון]... ואם בטול השכונה - דהיינו להוציא את הדבר משכונתו [ממקומו הקודם]. והוא נכון, כי מה שהדבר מפסיד שכונתו כאן הוא מקנה לו שכונה במקום אחר.


שהקב"ה ימשוך חסדו ליודעיו, שישכחו נשיכות ועקיצות אויבינו, ויוציא אותנו מחושך לאורה. שישכין את מקדשו ונעלה אליו שכם אחד בב"א.