• yehoshua steinberg

פרשת אחרי מות, תבל תבלין ושבלול - יהושע שטיינברג


image_print

המלה “תֶּבֶל” מופיעה פעם אחת בפרשת אחרי מות ופעם אחת בקדושים (שתי ההופעות מצוטטות מטה), ולא בשום מקום אחר בתורה. בשתי ההופעות מביא רש”י שני פירושים דומים – אבל לא זהים: בדעה ב’ פירש -בשתי ההופעות- שענינה  בלילה ובלבול. אולם, בדעה א’ באחרי מות פירש שענינה  עריות וניאוף, ובדעה א’ בקדושים, פירשה רש”י כלשון  גנאי. להלן שתי ההופעות של “תֶּבֶל”: 1. ויקרא יח:כג – וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא; רש”י – תבל הוא – לשון קָדֵש[1] וערוה וניאוף, וכן: וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישע’ י:כה). דבר אחר תבל הוא לשון בלילה וערבוב, זרע אדם וזרע בהמה. 2. ויקרא כ:יב – וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם; רש”י – תבל עשו – גנאי[2]. לשון אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן[3].

רוב מפרשי רש”י פירשו את כוונתו בביאורו השני (“דבר אחר”) ששרשה של “תֶּבֶל” הוא ‘בלל’ (ענין  בלבול וערבוב[4], כמשמעות לשון רש”י); ויש שפירשו שלשון “תֶּבֶל” נגזרת משרש ‘בלה’ (ענין  בליה, שחיקה ורקבון[5]). בניגוד לכך, בביאור א’ שלו בשתי ההופעות (ש”תֶּבֶל” מורה על  עריות וניאוף או על גנאי) לא רמז לנו רש”י לשרשה של המלה “תֶּבֶל”. רוב מפרשיו[6] פירשו שלפי ביאור זה, אות הת’ הינה שרשית (שרשה ‘תבל’). נבדוק כאן בע”ה את נגזרי שרש ‘בלה’ ואת מקבילי שרש ‘בלל’ – היסודות האפשריים של מלת “תֶּבֶל” הייחודית. וכן את סיבתו של רש”י לפרש בהופעה ב’ שענינה  גנאי סתם, בניגוד לפירוטו והרחבתו בביאור א’ של ההופעה הראשונה, היינו: קדש, ערוה וניאוף.

כידוע, שיטת רש”י בענין שָרשי לשה”ק מבוססת במידה רבה על מחברתו של מנחם, המצוטטת מאות פעמים בפרש”י למקרא ולתלמוד. לדעת מנחם, שרשה של “תֶּבֶל” הוא שתי אותיות ‘בל’. מנחם חבר אחת עשרה מחלקות בערך ‘בל’, והמלה “תֶּבֶל” מחוברת במחלקה השישית בו. להלן מחלקה זו במלואה:

‘בל’ – המחלקה השישית: תֶּבֶל עָשׂוּ[7], וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם[8], וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים[9], אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל[10] – ענין קָדֵש הם. וענין לַבָּלָה נִאוּפִים – לקדש ניאופים; וענין אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל – יתערב בגוים ויתקדש בטומאתם ויטמא בערוות ניאופים.

מנחם פתח במלה “תֶּבֶל” ורש”י (בבאור א’) נקט כפירושו של מנחם (“קדש, וערוה וניאוף”), והשווה את המלה לפסוק השני שחבר מנחם במחלקה: “וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם”. וכן בפרש”י לספר ישעיה קישר “תֶּבֶל” עם “תַּבְלִיתָם”, כפי שמנחם קישר ביניהם: ישעיהו י:כה – וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם; רש”י – על תבליתם – לשון תבל עשו (ויקרא כ), על חירופי’ וגידופין אשר גדפו נערי מלך אשור אותי.

לעומת זאת, בענין הפסוק השלישי שחבר מנחם במחלקה (“לַבָּלָה נִאוּפִים”), רש”י -בניגוד לדרכו- חולק על מנחם: יחז’ כג:מג – לַבָּלָה נִאוּפִים; רש”י – ואומר לבלה נאופים – אמר לי לבי על זו שבלתה והזקינה בנאופים מעתה שהזקינה יזנו תזנותיה ממנה ותצא תאות זנותה מלבה ותחזור בה… ומנחם חברו עם תבל עשו (ויק’ כ), ולא יתכנו דבריו. כלומר, אין המלה “לבלה” קשורה במהותה לנאופים, אלא לשחיקה והזדקנות, ופירוש הכתוב הוא: נואפת שהזקינה ונשחקה – היינו  בלתה.

וכן בענין הפסוק האחרון שחבר מנחם במחלקה (“הוּא יִתְבּוֹלָל”), בו האריך מנחם לקשר אף אותו לענין “קדש, עריות וניאופים”, פירש אותו רש”י בהושע כלשון  בלבול סתם, בלי קשר לעריות וכו’: הושע ז:ח – אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל; רש”י – יתבולל – יבולבל בגולה בין האומות. ויש להבין את סברתו של מנחם ואת נקודת ערעורו של רש”י בענין.

כרקע לענין זה יש לציין שתי מחלקות נוספות (ח’ וט’) שחבר מנחם בערך ‘בל’:

‘בל’ – המחלקה השמינית: אַחֲרֵי בְלֹתִי[11], לְבַלּוֹת שְׁאוֹל[12], וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה[13], יְבַלּוּ בְחִירָי[14], וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל[15], נָבֹל תִּבֹּל[16], בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת[17].

‘בל’ – המחלקה התשיעית: וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם[18], שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה’[19].

מנחם אמנם לא פירש את המשותף לפסוקים שחבר במחלקות אלו, אבל הֶקְשֵרָם מורים על ענינם: מחלקה ח’ ענינה  בליה (וגווניה השונים:  שחיקה[20], כמישה[21], השחתה[22], הפסד[23], רקבון[24], קלקול[25]). ומחלקה ט’ מצביעה על  בלבול וערבוב.

מכאן נחזור למחלקה השישית, ונראה לחלק את דברי מנחם בה לג’ מקטעים:

  1. “ענין קָדֵש הם” – הרי תיאר בכך את כלל המחלקה, כלל השייך לכל הפסוקים לדעתו.

  2. “לבלה ניאופים, לקדש ניאופים” – הסביר את הקשר של פסוק “לבלה” לענין קָדֵש וניאוף (וחלק עליו רש”י).

  3. “יתבולל יתערב בגוים ויתקדש… ויטמא בערוות ניאופים” – גם פסוק זה לדעתו אינו מתאר בלבול ועירבוב בלבד, אלא עירבוב בעניני טומאה וקדש וניאוף במיוחד.

ונראה במה שהעיר רש”י “ולא יתכנו דבריו” בענין הפסוק “לַבָּלָה נִאוּפִים”, שסובר רש”י שהמלה “לַבָּלָה” מצביעה על  בליה ושחיקה[26], ובשל כך, מקומה במחלקה ח’. כמו כן, מקומה של “יִתְבּוֹלָל” לדעת רש”י הוא במחלקה ט’ שענינה  בלבול. שהרי רש”י במקום פירש “יתבולל” כפשוטו, היינו  היטמעות בין הגוים: רש”י הושע ז:ח – יתבולל – יבולבל בגולה בין האומות[27] .

.

עד כה ראינו כמה אפשרויות בענין שרשה ומשמעותה של המלה “תֶּבֶל”. לדעת מנחם עכ”פ, שרשה של “תֶּבֶל”; הוא שתי אותיות ‘בל’, שרשם גם של  עניני בלילה ובליה לפי שיטתו. ולאחר בדיקת מלים רבות המכילות אותיות אלו -מעבר לאלו שחבר מנחם- נראה שמצד אחד כולן קשורות בצורה כלשהי לאחד מענינים אלו, ומצד שני ענינים אלו בעצמם קשורים אחד לשני. ונבדוק אותן אחת אחת.

נגזרי ‘בלל’ ועניני  בלילה ובלבול:

  1. בלל – ענין בלבול: כִּי שָׁם בָּלַל ה’ (בראשית יא:ט), וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם (שם יא:ז).

  2. תבלול – לפי רש”י הוא מענין בלבול: ויקרא כא:יח-כ – אֲשֶׁר בּוֹ מוּם… אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ; רש”י – אוֹ תְּבַלֻּל – דבר המבלבל את העין[28], כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור. ראב”ע הציע ב’ פירושים: א. השוה אותה ל”תֶּבֶל” (השחתה, ולכאורה שרשה ‘בלה’[29]). ב. השוה אותה ל”בלולה” (ושרשה ‘בלל’): אב”ע – תבלול בעינו י”א מגזרת: תֶּבֶל עָשׂוּ (ויקרא כ:יב) – השחתה. וי”א מגזרת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן (ויקרא ב:ה). והתי”ו על שני הפירושים נוסף.

  3. בלילמספוא המעורבב של בהמות: איוב ו:ה – אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ; רד”ק (ערך ‘בלל’) – לפי שמספוא הבהמות מערבין ומבלבלין אותו משעורה ושבולת שועל.

  4. גבלערבוב טיט או קמח וכדומה במים: פרה ט:ה – מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ, לֹא יְגַבְּלֵם בְּטִיט; רמב”ם פהמ”ש – לא יגבלם בטיט… ורי”א מעת שנתערבו בו בטיט בטל דינם ולא יטמאו. שבת יח. – עפר, דבר גיבול הוא; רש”י – עפר – בר גיבול הוא לטיט של בנין[30]. ברכ’ מ. – גביל לתורי; רש”י – גביל לתורי – גביל את המורסן במים לצורך השוורים. תוספתא חלה א:ד – קמח קלי שגבלו ועשאו עיסה חייב בחלה.

  5. שבלול – רש”י (שבת עז:) פירש אותה בלע”ז “לימצ”א” (חלזון), וכן פרש”י גם במקרא. אמנם הוסיף ש”יש פותרין” את המלה כמו “שבולת” (היינו מערבולת[31] – המערבבת ומבלבלת את המים), ומלשון “בלול”. וכך מובא במדרש: תנחומא וירא יז – וה’ הִמְטִיר עַל סְדֹם (בר’ יט:כד) – זש”ה: כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ[32] (תהלים נח:ט), כמו שבלול – כמו שהשבולת הזו של מים שוטפת כל מה שהיא מוצאה, כך תוריבוס [טורבינה]… שנאמר: כמו שבלול; הערות ר’ שלמה בובר – וכונת התנחומא לדרוש שבלול מלשון שבולת[33], כלומר זרם מים, וגם לדרוש שבלול לשון בלול, פי’ מעורב ומשוגש… כלומר שבלול = שבולת, וכן “שֶבָּלוּל” (לשון  בלילה[34])…

  6. תבלין – פירשוה מלשון בלילה: פירוש ערוך הקצר (ערך ‘תבל’ א’) – נקרא… תבלין יען שהוא בלול ומעורב מכמה מיני בשמים. מעשה רקח על רמב”ם הלכות יו”ט ג:יב – תבלין מלשון בלילה, שמערבים אותם עם דברים אחרים. חשק שלמה ערך ‘בל’ – ובלשון החכמים… מיני בשמים חריפים יקראו “תבלין”, מלשון בלילה… טעם התבשיל נפלט ונבלל יפה יפה.

  7. טבל (אוכל לא מעושר, וכן שם הפועל “טובל”) – ר’ חיים קנייבסקי שליט”א מציע שלשון “טבל” מורה על תערובת: רמב”ם מעשר ה:כג – היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור… עד שיעשר; דרך אמונה (דף רלב) – נקרא “טבל”… מלשון טבלא של עץ שאין ראוי לאכילה (ערוך ערך ‘טבלא’). ולולי דברי הראשונים היה נראה דלשון טבל הוא מלשון תערובות, וכן לשון טבילה תמיד היא תערובות כמו: ויטבלו הכתונת בדם (בר’ לז:לא), שמערבה בדם. וכן: וטבלת פתך בחומץ (רות ב:יד), וכן כל טבילת אצבע (כגון וי’ ד:ו), טבילת מקוה (כגון מקוואות ה:ב). וגם כאן הוא תערובות התרומה והמעשרות בתוכו. בדומה לכך פירש גם הכוה”ק על פי קירבתה ל”תבל”: הכוה”ק שמות כב:כח (ת”ד) – מלאתך ודמעך – ולדעתי שם טבל[35] [כמו] תבל, [ענין] הבלבול והערבוב… דבר המבלבל את העין מלראות היטב נקרא: תבלול בעיניו (ויקרא כא:כ). וכן התבואה המעורבת בחלקי כהונה ולוי’, כלומר בתרומה ומעשר נקראת תבל[36], ירצה תבואה מעורבת לבעלים שונים.[37]

  8. כבול – מלשון “כֶּבֶל”, הנועד לאחוז ולאסור. וכן ארץ מלאה טיט נקראת “ארץ כבול” ע”ש שהיא אוחזת ומבלבלת את הנלכדים בה[38]: מ”א ט:יג – וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל[39]; רש”י – ארץ כבלים, ארץ טיט, שהרגל משתקע ונכבלת בה. פירוש ר’ אברהם בן שלמה – ארץ כבול – ארץ נבוכה.

נגזרי ‘בלה’ ועניני  בליה, הפסד, אפיסות, חבלה ורקבון:

  1. בלה – (שחיקה, כמישה, השחתה, רקבון) – דוגמאות שהביא רד”ק בשרשיו: אַחֲרֵי בְלֹתִי (בראשית יח:יב), לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם (דברים כט:ד), בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי (איכה ג:ד), יְבַלּוּ בְחִירָי (ישעיה סה:כב), וְלֹא יוֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְבַלֹּתוֹ (דה”א יז:ט)[40].

  2. בל, בלתי, בלי (ענין שלילה) – ובעל היריעות שלמה קישרן לענין שרש ‘בלה’ (בליה ואפיסה): י”ש ב:עב,א – שרשו של ‘בלה’: ‘בל’, המורה על האפס, השלילה והאין, כמו: בַּל יָדָעְתִּי (ישע’ מד:ח). ונסתעפו משרש ‘בל’ סעיפות רבות, כגון מלת ‘בלי’, ‘בלתי’… והפעלים מן ‘בל’, לפי הנחתם הראשונה: יְבַלּוּ (קרי: יְכַלּוּ) בַטּוֹב יְמֵיהֶם (איוב כא:יג) – ר”ל שימיהם חולפים ונאפסים בטובה, לא בפורענות וצער[41].

  3. בלג (ריסון, איפוק, החזקה) – רש”י מגדיר את ‘בלג’ כאיפוק[42], דהיינו שלילה ביחס לרגשות, בדומה להגדרת יריעות שלמה לשרש ‘בל’ כאן.

  4. בלם (פי’ לרסן) – דהיינו  מניעת התקדמות. מלה זו מופיעה רק פעם אחת בתנ”ך[43].

  5. הבל (אפסות, שווא) – מוסיף יריעות שלמה את המלה “הבל” לנגזרי ‘בל’ / ‘בלה’ המורה לשיטתו על  אפיסוּת ורקנות: י”ש (שם) – וכן שם “הבל”: הֲבֵל הֲבָלִים (קהלת א:ב) – דבר ריק ואפס שאין בו ממש. ור”א מגרמייזא מביא רמז על פי חילוף מיקום אותיות – “הבל”=”בלה”: קהלת א:ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת; תוספות השלם למגילות (פירוש ר”א מגרמייזא) – הכל הבל אותיות הכל בלה, ולכך ס”ל מה יתרון.

  6. נבֵלָה – יריעות שלמה והכוה”ק גזרו מלה זו מלשון בליה ורקבון: י”ש (שם) – וכן שם “נבלה”: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (דב’ יד:כא) – והוא ג”כ מלשון בילוי ורקבון. דברים כא:כג – לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ; הכתב והקבלה – לא תלין נבלתו – נבלה נאמר על הפסד מזיגת [יציבות מערכות] הגוף, מלשון בלוי[44].

  7. אבל – בין הוראות ‘אבל’ יש משמעות השחתה ואבוד (בדומה לעניני ‘בלה’), כפי שפירש רד”ק בשרשיו: רד”ק (ערך ‘אבל’) – ויש מענין שממה והשחתה: עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ (הושע ד:ג)… ויתכן לפרש גם כן וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל (איוב יד:כב), לשון השחתה ואבוד, רוצה לומר שישחתו ויאבדו הנפש והבשר[45].

  8. חבל – בין הוראות ‘חבל’ יש משמעות חבלה, השחתה (בדומה לעניני ‘בלה’): נחמיה א:ז – חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ; רש”י – חבלנו – לשון השחתה, כמו: חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת (דניאל ו:כג), וכן חברו מנחם.

  9. זבל – משמעות המלה במקרא היא מדור, בית דירה, כגון: רד”ק (ערך ‘זבל’) – הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי (בראשית ל:כ), ענינו ידור עמי. כי כן נקראת הדירה זבול: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ (מ”א ח:יג). אולם בלשון חז”ל המלה מורה על  פרש וצואה – חומר רקוב ומאוס (כעין משמעות ‘בלה’), כגון: מעילה יב: – הזבל והפרש[46] שבחצר – אין נהנין ואין מועלין[47].

כמאמר מוסגר בענין הקשר בין “מדור” ל”צואה” יש לציין[48] שמלה נרדפת ל”זיבול” בלשונם ז”ל היא “דיור”, כפי שפירש רש”י את דברי הגמרא: מ”ק יב. – אין מדיירין לא בשבתות, ולא בימים טובים; רש”י – מכניסין בהמה לשדה כדי שיוציאו זבל, ומזבלין השדה. ושמא יש לרמוז שכפי שהזבל מפרה את האדמה[49], כך הוא עיקר תפקיד הבית, מקום המיועד לפרות ולרבות. שוב מצאתי שפירש רש”ר הירש את הקשר בצורה קצת דומה: רשר”ה בר’ ל:כ (ת”ד) – יזבלני. נזכור כי “זבול” מציין בעיקר את בית המקדש, כמקום הראוי להשראת השכינה: “בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ” (מ”א ח:יג), “מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ” (ישע’ סג:טו); בארמית מציין “זבל” את החומר המכין את הקרקע לזריעה… “זבול” אם כן, איננו דירה גרידא, אלא מקום המספק לגמרי את כל מטרותיו.

  1. סבל – המלה מציינת נשיאת משא, כדוגמת: ישעיהו מו:ד – אֲנִי אֶסְבֹּל; מצ”צ – אסבול – ענין טעינת משא, וכן: יסור סובלו (ישע’ י:כז). במדרש מתואר הקב”ה במלים “סובל את עולמו”, וכן “מבלה את עולמו”: ויק”ר ד:ח (ת”ד) – והקב”ה סובל את עולמו, שנאמר: וַאֲנִי אֶסְבֹּל (ישע’ מו:ד)…. והקב”ה מבלה את עולמו… שנאמר: המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו (תהלים קב:כז). ונראה להציע שחז”ל רמזו כאן לקשר ביניהם, שהרי הנושא משא כבד בד”כ יתעייף ויתבלה, משא”כ אצלו ית’ שלא רק שאינו מתבלה בעצמו מפני הסבל, אלא שורד לנצח, ורואה את כולם נבלים. ובפיוט “מלך עליון” לר”ה המבוסס על מדרש זה, הקב”ה מתואר כ”סובל”, וכן כ”סב ומבלה” את העולם: מחזור לראש השנה – סוֹבֵל הַכֹּל. סָב וּמְבַלֶּה כֹּל… לַעֲדֵי עַד יִמְלוך. יש שהציעו ש’סבל’ הוא שרש כפול: ‘סב’-‘בל’: ספר פיסוק מקראות שבתורה (ר’ איסר דב קוק, טבריה, תשנ”ד) – נוטריקון סבל סב ומבלה, כהנוסח של פיוט יוהכ”פ סובל הכל סב[50] ומבלה כל.

מלים המתפרשות כנגזרי ‘בלל’ ו/או כנגזרי ‘בלה’:

  1. תֵּבֵל – כינוי לעולם הגשמי. יש שגזרו מלה זו מלשון  בליה, ויש שפירשוה מלשון  בלילה. מלשון  בליה:  פירוש התוי”ט לספר בחינת עולם ד:ו – ונראה שתיאר עולם הזה “תבל”, כי שרש תבל בלה, ותי”ו נוספת… כי כל מסמליה מהרה כירק דשא יבולון. ח”ש (ערך ‘בל’[51] -ת”ד) – ויקרא העולם השפל “תבל”… על שם הַבְּלוּיוֹת וההפסד, שכל מה שיש בעולם השפל אינו דבר של קיימא… שנפסד ומתכלה. 2. מלשון  בלילה: אדרת אליהו להגר”א נחום א:ה – וְתֵבֵל וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ – תבל הוא מקום שבלול מיושבי הארץ מאדם בהמה וחיה ורמש וצפור כנף. רשר”ה תה’ ט:ט[52] – ישפט תֵּבֶל בצדק – ‘תֵּבֶל’ מן ‘בלל’ מסמן את עולמם של בני-אדם על כל הערבוביה שלו, על כל יחסי ההפקר, חסרי-החֹק והסדר, בנִגוד למונח ‘ארץ’, המציין את העולם החומרי המתפתח בסדר קבוע.

  2. עיבל – ההר עליו נצטוו ב”י “לתת את הקללה” נקרא הר עיבל. יש שהציעו רמז בשם “עיבל”, שהוא מורכב מן “עי” (חורבן), ו”בל” (שלילה / העדר, בליה ואפיסה): שבטי נחלתך (דף 17) – והר “עיבל” כולל שני שרשים: ‘עי’ שהוא שם חֻרבה, כמו: וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה[53] (ירמיהו כו:יח). ו’בל’ לשון ‘בלי’, כלומר העדר. ומקום זה מלמד על החורבן וההעדר שמחוץ לקיום המצוות.

  3. יבל – חמש הוראות מצינו לשרש ‘יבל’: יבלת – (גבשושית בעור)[54] 2. יְבוּל – (תבואה ופרי)[55]. 3. יוֹבֵל – (שופר)[56] 4. יוּבָל – (הבאה)[57]. 5. יוּבַל – (נהר)[58]. ונראה להציע שכולן קשורות לעניני בלילה ו/או  בליה, כדלהלן: 1. יבלת – מענין  בליה ורקבון[59]. 2. יְבוּל – מענין  בליה ורקבון לדעת י”ש [60]. 3. יוֹבֵל – לשון  בלבול וערבוב לדעת י”ש / ח”ש[61]. 4-5. יוּבָל – הבאה, יוּבַל – נהר- ראה בסמוך בהסבר למלה “מבול” שהצענו קשר בין שתי הוראות אלו ע”פ פרש”י.

  4. מבול – רש”י הביא שלושה פירושים למלה: בראשית ו:יז – הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם; רש”י – מבול – שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך… שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה[62]. רש”י מצביע על שלושה שרשים שונים[63] למלה זו: 1. ‘בלה’ 2. ‘בלל’ 3. ‘יבל’[64]. ברם, יש להבין את הדגשתו של רש”י שהמבול “הוביל את הכל” כלפי מטה, ובכיוון בבל “שהיא עמוקה”. ונראה לומר שכָּלַל בכך רש”י ב’ מנגזרי שרש ‘יבל’ שהזכרנו לעיל (בפסקה 19 [“יבל”]): א) יוּבָל (הבאה), ב) יוּבַל (נהר) – שהרי הנהר מוביל את תכולתו כלפי הכיוון הנמוך. בכך הוא גם מבלה את המקום שהוא מציף, ששום חפץ מיטלטל אינו מסוגל לעמוד נגד הזרם. ובכך הוא גם מבלבל את העולם הגשמי, שרכוש של זה מתערב ברכוש חברו, ושל מדינה זו בשל מדינה אחרת, ובכך מתקשר שרש ‘יבל’ עם ‘בלה’ ועם ‘בלל’ (ולמנחם שלושתם נגזרי ‘בל’, כנ”ל).

  5. תבליתם (חרפה, תועבה) – גם במלה הזאת, שֶׁהִשְׁוָה אותה רש”י למלה “תֶּבֶל” בשני מקומות (וי’ יח:כג, ישע’ י:כה) כנ”ל, נחלקו המפרשים בענין שרשה. יש סוברים ששרשה ‘בלה’[65], יש סוברים ששרשה ‘בלל’[66], ויש סוברים ששרשה ‘תבל’[67].

  6. תבל (חרפה, תועבה) – נחזור על דברי רש”י שהבאנו בפתח המאמר: ויקרא יח:כג – וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא; רש”י – תבל הוא – לשון קָדֵש וערוה וניאוף, וכן: וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישע’ י:כה). דבר אחר תבל הוא לשון בלילה וערבוב, זרע אדם וזרע בהמה. לפי ביאור ב’ שלו, שמשמעותה בלילה ובלבול, אות ת’ של “תֶּבֶל” אינה שרשית[68]. גם לפירוש א’ יש שפירשו שאות הת’ אינה מן השרש[69], אבל הרוב פירשו ששרשה ‘תבל’[70].

אולם יש לתמוה על דעה זו האחרונה (שאות הת’ של תֶּבֶל שרשית), שהרי כתב רש”י במקום אחר שאות הת’ אינה מן השרש[71]: תהלים נח:ט – כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ; רש”י – תמס – נמס והולך תמס שם דבר הוא, המ’ יסוד ועיקר הוא והת’ בו יסוד נופל, כמו ת’ של: תֶּבֶל עָשׂוּ (ויק’ כ:יב)[72].

הזכרנו לעיל שרש”י בישעיה השווה את המלה “תַּבְלִיתָם” ל”תֶּבֶל”, אולם לא פירשה שם מענין  קָדֵש, ערוה וניאוף אלא כפי שהמשיך שם רש”י: רש”י ישעיהו י:כה – תבליתם – לשון: תבל עשו (ויקרא כ) – על חירופי’ וגידופין אשר גדפו נערי מלך אשור אותי[73]. ונראה לומר איפוא שפרש”י זה יכול לשמש מפתח לתרץ את שאלתינו בתחילת המאמר בענין סיבתו של רש”י לפרש בהופעה ב’ של “תבל” (ויקרא כ:יב) שענינה “גנאי” סתם, בניגוד לפירוטו והרחבתו בביאור א’ של ההופעה הראשונה של “תבל” (ויקרא יח:כג), היינו “קדש, ערוה וניאוף”. כלומר, בעוד שפירוש “חירופין וגידופין” בישעיה לכאורה אינו תואם את פירוש “קדש, ערוה” (שפירש בויקרא יח:כג), מתאים הוא אמנם לפירוש “גנאי” (שפירש בויקרא כ:יב). ואכן נראה לומר שבסופו של דבר ענינים אלו כולם סוגי  גנאי, חרפה וקלון, ואין לך בזיון גדול מקדש וניאופים. ויש להציע שנקט רש”י במלה “גנאי” בלי לפרט – לרמוז שה”הגנאי” של קדש וערוה אינו נופל בעיניו ית’ משפל הגנאי של ברכת ה’ ממש[74].

כעת נחזור לערך ‘בל’ של מנחם, ולמחלקה השישית שלו (הסתבכות בעניני ערוה). רש”י[75], כפי שהבאנו קודם, אינו חולק על הגדרת מנחם את ב’ הפסוקים הראשונים[76] בפני עצמה, בנוסף למחלקת  בליה ומחלקת  בלילה (מחלקות ח’ וט’). לפי זה, אין משמעות “תֶּבֶל”  בלילה ממש (כפי שהציע בביאור ב’), אמנם היא גם אינה מתאימה להתפרש  כבליה סתם, שא”כ היתה שייכת למחלקה ח’, ורש”י לא מחה על כך.

ונראה לומר שרש”י (בביאור א’) מלמד על שתי משמעויות הנובעות מענין “בליה”: 1. בליה / התדרדרות גשמית (שחיקה, כמישה, רקבון, קלקול, השחתה, הפסד) 2. בליה / התדרדרות נפשית (קדש, ערוה, ניאוף, גנאי, חירוף, גידוף, קלון)[77].

ובדומה לכך חילק רש”ר הירש בין “תֶּבֶל” / “תבלית” לבין “בליה” (הגם שסובר ששרש כולן הוא ‘בלה’): רשר”ה ויקרא יח:כג – משרש ‘בלה’ נגזר שם-העצם “תבלית”: “ואפי על  תבליתם” (ישעיה י:כה). וכעין זה גם “תֶּבֶל”; אף הוא, לדעתנו, שם-עצם משרש ‘בלה’. עתה ‘בלה’ מורה על שלילת הקיים… בהוראה מיכאנית ופיזית: להיות נשחק מרוב ימים או מרוב שימוש. ומכאן בהוראה מוסרית “תבלית” ו”תֶּבֶל”: שלילת הצלם האנושי; בעוון פריצות הולך ומתבטל צלמו המוסרי של האדם. ובעוד שאין בבליה טבעית שום קלון וגנאי ובוודאי שאינה קשורה לענין “קדש”, הבליה הרוחנית כוללת כל אלה.

לסיכום, נצטט קטע מדברי יריעות שלמה שמסביר את הקשר שבין שתי ההוראות העיקריות של שרש ‘בל’ (1. בליה 2. בלילה) וסעיפיהן: י”ש ב:עב,א-ב (ת”ד) – מזה שמורה שם ‘בל’ על אפיסה וכליון, נגזר ממנו שם ‘בלל’, כמו: וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים (שופ’ יט:כא), יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ (איוב ו:ה) – דהיינו עירוב תבן ושעורים, בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל (הושע ז:ח). ענין כולם לשון אפיסת צורת הדבר והשחתת תבניתו, שע”י שמערבין אותו עם דבר אחר, תשחת צורתו ולא ניכר עוד בעינו כמו שהיה נראה בתחלה. כי נבלה עשה בישראל (בר’ לד:ז), עם נבל ולא חכם (דב’ לב:ו), תבלול בעינו (וי’ כא:כ), ודומיהם. וכן ענין טרוף הדעת ובלבולו, כמו: תמו מן בלהות (תה’ עג:יט), בעתֻהו בלהות (איוב יח:יא), שרקו עליך בלהות (יח’ כז:לו) – הם שמועות וחדושים ובשורות רעות המבלבלים דעת מקבליהם. כלומר, כפי שיש “בליה” גשמית מחד ו”בליה” נפשית מאידך, כך יש ב’ צדדים מקבילים גם ל”בלילה”[78].

ויה”ר שנחיה חיים ראויים, לבל נתבלבל ולבל נתבלה בהבלי שוא. שיובלו כל יושבי תבל לדעת את ה’ ויתמלאו בחכמת התורה כיבלי נהר, והארץ תתן יבולה. ובמשוך היובל, נזכה לקבל את פני משיח צדקינו בב”א.

[1] מלשון “וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ” (מ”א יד:כד).

[2] המלה “גנאי” קרובה בהיגויה מחד גיסא לכינוי בשפה היוונית של אשה “גיניא” (ראה ב”ר נג:יא ומהרז”ו בשם יפ”ת שם, מוסף הערוך [ערך ‘אנתרופי’]). ומאידך, האשה נמשלת לגן לשבח, כדבריהם ז”ל: פרקי דרבי אליעזר כא – הָאִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְגַּן, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה (שה”ש ד:יב). אמנם העכו”ם שקרו לגנותן של בנות ישראל הצנוע