• yehoshua steinberg

ראה: שנת השבע,שנת ההחלקה? ~ יהושע שטיינברג

Updated: Aug 13


תקציר המאמר לפרשת ראה:

המילה "שמיטה", שהוזכרה בפרשתנו, מתייחסת לשנה השביעית, במהלכה עומדת ארץ ישראל לשבות, וכמו כן נצטוינו בשנה זו להתנער מהלוואות שטרם שולמו. עם זאת, המשמעות של השורש "שמט" בשאר כתבי הקודש אינה קשורה לחוקים אלה כלל, במקום זאת מתייחסת לדקויות של נפילה והחלקה. מאמר זה בוחן את ההיבטים הנסתרים של מילה זו בניסיון להניח את המשמעות הבסיסית של שורש זה. כולל הקשר עם המילים האחרות בלשון הקודש המכילות את האותיות "מט".


פרשת ראה

שרש 'שמט' מוזכר שש פעמים בפרשת ראה, ורק עוד פעמיים בכל שאר פרשיות התורה[1]: דב' טו:א-ט - מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ... כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'... אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ... קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ.

שרש 'שמט' מוזכר עוד שבע פעמים בנ"ך, אולם בעוד שכל ההזכרות בחומש קשורות למצוות שנת השבע, בשאר הפסוקים המלה איננה קשורה לשביעית, אלא לנפילה / החלקה / רפיון / פריקה, לדוגמא: ש"ב ו:ו - וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר; רד"ק - כי שמטו הבקר - נשמטו הבקר, כלומר נתפרקו איבריהם... ולדעת יונתן... שתרגם ארי מרגוהי תוריא פי' שמטוהו והורידו, ותרגום ונדחה ידו - ותתמריג ידיה. מ"ב ט:לג - וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ וַיִּשְׁמְטוּהָ; רד"ק - שמטוה – הפילוה[2] מן החלון לארץ.

בדומה לכך, מצוות השמיטה היא, לכאורה, להרפות במידה מסויימת את אחיזתינו בשדותינו ובכספינו - להפקירם, "להפילם" מרשותינו. בכך יש להציע קשר בין מכלול המלים בלשון הקודש המכילות את אותיות 'מט', שמשותף להן אחת או יותר מהתכונות הבאות: א. עניני נפילה / התמוטטות. ב. כריעה / כפיפה / כיווץ. ג. זריקה / הטלה / השלכה. וכן אמצעי הגנה נגד נפילה: ד. להסתמך / להישען. ונבדוק את השרשים אחד אחד:

1. מט[3] - 1א. "התמוטטות"[4] - המעדה, הטיה לנפילה - ויקרא כה:לה - וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ; אב"ע - ומטה ידו - מגזרת: לא ימוט (תה' קיב:ו), והמ' שרש, וכמוהו: מטה רגלי (תה' צד:יח)... והחזקת בו הפך ומטה ידו שלא יפול. תהלים יז:ה - בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי; מצ"צ - נמוטו - ענין המעדה ונטיה לנפול, כמו: לעת תמוט רגלם (דב' לב). . "למטה"[5] - מקום נמוך, תחתית (תוצאת הנפילה / התמוטטות): שמות כו:כד - וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה. 1ג. "מִטָּה"[6] - ערש השינה (נשען עליו בעת שנוטה לישון): בראשית מח:ב - וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה. שיר השירים ג:ז - מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. 1ד. "מַטֶּה"[7] - מקל, משענת (נשען עליו לבל ימוט): שמות ד:כ - אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ.

2. מטל - לדעת רמב"ן, ה"מטיל" הוא מין כלי ברזל ש"מטילים" על חפץ כדי לנפץ אותו - היינו לשברו ולמוטטו[8]איוב מ:יח - גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל; רמב"ן - מטיל ברזל הוא הפטיש הגדול שאדם נוטל על הסלע ויפוצץ אותו, מלשון: וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים (יונה א:ה)[9].

3. מטר – בנוסף לגשם, מצינו פועל 'מטר' בענינים שונים, כגון פחים: יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים (תהלים יא:ו). מכאן דייק רמב"ן בפרשת בשלח שענינו זריקה, היינו נפילה מלמעלה: שמות טז:ד - וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם; רמב"ן - דעת אונקלוס שהוא לשון ירידה... יתכן שיהיה מענין: כַּמַּטָּרָא לַחֵץ (איכה ג:יב), אע"פ שהוא שרש אחר, כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן, ותקרא "מטרה" על שם שימטיר עליה החצים[10].

4. חמט - החומט הוא אחד מהשרצים הטמאים הנמנים בפרשת שמיני: וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת (ויקרא יא:ל). א. רש"י פירשה במקום במלה "לימצ"ה": רש"י - החמט - לימצ"ה; ופירושה שבלול, כפי שפירש"י בתהלים את המלה "שבלול": תה' נח:ט - כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ; רש"י - שבלול - יש פותרין לימצ"א בלעז[11]. ב. מצינו פועל משרש 'חמט' בארמית כתרגומה של "כרע" (נפילה / כפיפה): ישע' מו:א - כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה; ת"י - חֲמִיט[12] בַּל אִתְקְטֵף נְבוֹ הֲווֹ צַלְמָנֵיהוֹן דְמוּת חֵיוָא וּבְעִירָא; אלשיך - כרע בל קרס נבו כו'. אמרו פסוק זה על צלם נבוכדנצר, שנפל אחר מעשה דחנניה מישאל ועזריה, ונעשה אברים אברים ע"י דניאל. וכן מצינו שרש 'חמט' במספר שימושים בחז"ל, ג. כגון במשנה: שבת נד: - ואין הזכרים יוצאין בעגלה - כי היכי דלא לחמטן אלייתיה; רש"י פירשה מלשון ליקוי ופציעה: רש"י - דלא ליחמטן - שלא ילקו בסלעים וטרשים, בלציי"ר בלעז [לפצוע][13]. ומשמע מפסקי הרי"ד שנגרדת ונפצעת האלייה בקרקע מפני כובדה והטייתה כלפי מטה, והשווהו לתרגום של "הכריע" שהזכרנו: פסקי רי"ד - כי היכי דלא ליחמטן אליתייהו. פי' שאליותיהן גדולות ושמינות יישברו אם יגרדו אותן על גבי קרקע. וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ (תה' עח:לא), תרגומו: אחמט. ד. עוד מצינו "קב חומטון" בלשונם ז"ל, המורה על עפר מלוח: שבת לא. - משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה; רש"י פירש ש"חומטון" מגן מפני תולעים: רש"י - קב חומטון - ארץ מלחה, ומשמרת את הפירות מהתליע; י"ל שמרמז רש"י שנקרא עפר זה "חומטון" ע"ש התולעים - כגון שבלולים וחלזונות[14]. נעיר גם שמציע הרב דוד צבי הופמן ז"ל (פ' שמיני) שמכונה השבלול "חומט" ע"ש שהוא מתקפל ומתכווץ בתוך נרתיקו לעת הסכנה - כעין תרגום "כרע" "חמיט" הנ"ל (וציין ש"חמיט" מורה על כיווץ גם בתרגום הסורי).

5. קמט - כיווץ, כגון עור המתייבש ומתכווץ - היינו סוג של התמוטטות: איוב טז:ח - וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה; מצ"צ - ותקמטני - ענין כווץ[15], וכן: אשר קמטו (איוב כב:טז).

6. שמט - גם המלים "שמיטה" ו"השמטה" משתתפות בהוראה הכללית של נפילה כנ"ל, היינו שאנו מצווים להרפות את ידינו מרכושינו עכ"פ לשנה תמימה - ולהקדיש אותה ללמוד, לשמור ולעשות את דברי תורת ה' התמימה. ודווקא ע"י שחרור נכסינו, מבטיחה לנו התורה יבול בשפע, וישיבה בטוחה בה: וי' כה:יט - וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

שנזכה כולנו להתברך בשלום ובטחון ולברכות גשמיות ורוחניות עד בלי די, ולבל תמוטנה רגלינו, אמן.

[1] פעם אחת בפרשת משפטים ופעם אחת בפרשת וילך, אמנם בפרשת בהר (מקום שהביא רש"י "מה ענין שמיטה אצל הר סיני") - השרש 'שמט' לא מוזכר אפילו פעם אחת! [2] את איזבל. [3] 'מט' הוא שרש המלים הבאות לדעת מחברת מנחם. ולדעת רד"ק, המלים נחלקות לג' שרשים: 'מוט' / 'מטט' / 'נטה'. [4] שרשה 'מוט' / 'מטט' לרד"ק, 'מט' למנחם. [5] שרשה 'מטט' לרד"ק, 'מט' למנחם. [6] שרשה 'מטט' / 'נטה' לרד"ק, 'מט' למנחם. [7] שרשה 'נטה' לרד"ק, 'מט' למנחם. [8] מכאן כנראה נובעת המלה "טיל" בלשון המדוברת, מעין חנית גדולה המוטל ונופל על האויב. [9] וכדוגמת: ש"א כ:לג - וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ; מצ"צ - ויטל - השליך כמו: ויטילו את הכלים (יונה א). יר' טז:יג - וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל הָאָרֶץ; רד"ק - והטלתי - ענינו והשלכתי. יונה א:ד - וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם; אב"ע - וה' הטיל - השליך דרך משל. יונה א:ה - וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים; מצ"צ - ויטילו - ענין השלכה, כמו: והטלתי (יר' טז). [10] והשוה למה שהבאנו בענין שרש 'מטר' במאמרינו לפ' תצוה, ובהערות שם. [11] וכן פירש"י "חומט" ו/או "שבלול" (שבת עז:, חגיג' יא., ובמו"ק ו: נקט במלה "לימצו"ן". ומעניין שהמלה כנראה זהה גם בארמית, שכן פירשו "שבלול" גם במדרש (ב"ר נא:א) בלשון "לימצא" (ובילקוט [תהלים, רמז תשעו] גרס "לומצון"). [12] וראה גם תמ"י דב' כח:לה, והתרגום לאיוב ד:ד ותהלים עח:לא. [13] ובדומה לכך, ר"ח פתרה כלשון עיפוש: רבינו חננאל - פי' דלא נחמטה שלא יעלה כעין עיפוש באליה. [14] וראה גם "קובץ ליקוטי הערות וחידושים ר' יוסף אדלר", דף ק"ל, שהסביר בטוב טעם את הקשר לכלי המכונה "חמיטה" (מעשרות א:א). וצ"ע בענין העוגה הדקה הנק' "חמיטה" (טבול יום א:א), ושמא י"ל שנקראת כן ע"ש שהיא נאפית בכלי הנקרא "חמיטה" הנ"ל (כדוגמת "חביתה" ע"ש הכנתה ב"מחבת". [15] לעוד נימוקים בענין שרש 'קמט', ראה את מאמרינו לפ' צו.

©2020 by Biblical Hebrew Etymology. created by Yosef Chaim Kahn 0548456486