• yehoshua steinberg

Pekudei: Up Up – But Not Away ~ Yehoshua Steinberg

Updated: Mar 18




פרשת השבוע מספרת על קיומו של משה של מצוות ה' לייצר את המשכן ואת כל תשתיותיו וכליו. בין המרכיבים הללו היה החושן של הכהן הגדול, שהיה חייב להיות על האפוד. שני מונחים חריגים משמשים לתיאור האופן שבו הוצמדו שני פריטים אלה: 1. "וירכסו" 2. "ולא יזח". רש"י מסביר שהראשון פירושו לשון חיבור והשני מציין ניתוק. עם זאת, הדבר מעלה את השאלות מדוע השתמשה התורה במילים ספציפיות אלה בעוש שישנן מספר מילים אחרות בלשון הקודש המתארות את אותם המצבים. לפיכך, כמה פרשנים אחרים מציעים דעות שונות על מנת להסביר מילים נדירות אלה.

במאמר זה אנו בוחנים את הפרשנויות השונות בניסיון לקבוע את המשמעויות הבסיסיות של המילים, ואת המסר המועבר על ידי בחירת התורה דווקא במילים אלה. לט:כא - וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.


בפרשת תצוה (שמות כח:כח) התורה ציוותה על חיבורו של החושן לאפוד בפועל "וְיִרְכְּסוּ", כאן קיימו בני ישראל את הציווי. במאמר זה נעמוד על משמעותה של המלה "וירכסו" על פי דברי הראשונים.


כל הפרשנים ביארו שהמובן הפשוט של "וירכסו" הוא חיבור, שהרי החושן היה מחובר מלמעלה לאפוד עם שרשות גבלות בין טבעותיהם, ומלמטה הטבעות עשויות בשביל לחבר אותם ביחד, אם כי על ידי פתיל תכלת במקום שרשות.


כך פירש גם רשי את המלה "וירכסו", והביא עוד שתי הופעות של נגזרי 'רכס' במקרא: רש"י שמות כח:כח - וירכסו - לשון חבור, וכן: תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ[1] (תה' לא:כא), חבורי חבלי רשעים. וכן: וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה[2] (ישע' מ:ד), הרים הסמוכים זה לזה שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך[3].


אמנם, בעוד שרש"י הציע קשר ישיר בין הנגזרים האחרים של שרש 'רכס' במקרא שציין, פרשנים אחרים הסבירו את השיתוף בין הנגזרים בצורות שונות: אבן עזרא - הוראת היסוד: עוות[4]. מכאן "וירכסו": חיבור על ידי שזירה. ריב"ג - הוראת היסוד: קושי, חוזק[5]. מכאן "וירכסו": הידוק בחזקה. מלבי"ם - הוראת היסוד: דיבוק. מכאן "וירכסו": חיבור[6]. יריעות שלמה - הוראת היסוד: חיבור מיושר ולא בולט[7]. רד"ק - הוראת היסוד: גובה[8]. מכאן "וירכסו": הגבהה לשם חיבור[9].


הדגש על ענין הגובה לפי רד"ק (וספר שרשות כסף) מעניין במיוחד, לאור החלק השני של הפסוק המזהיר "ולא יזח החשן מעל האפוד". המלה "יזח" היא יחודית במקרא. רוב המפרשים פירשו מלה זו מענין הסרה[10], ובכך היא מתקשרת לראש הפסוק, היינו שחייבים לחבר את החושן לאפוד באופן שלא יוסר ממנו, ורמב"ם מנה אותה כמצווה בפני עצמה: ספר המצוות לרמב"ם (ל"ת פז) - שהזהירנו מהסיר החושן מעל האפוד. והוא אמרו יתעלה: ולא יזח החושן מעל האפוד (שמות כח:כח). אבל יהיה דבק בו. גם רד"ק מסכים שענינה הסרה, אולם גם כאן הוא מקשר את המלה לענין הגבהה: רד"ק (ערך 'זחח') - ולא יזח החשן (שמות כח:כח), ענינו ולא יגבה, כלומר שלא יסור ולא יזוז מעל האפוד. ודומה לו בלשון רבותינו ז"ל: משרבו זחוחי הלב (חולין ז.), פירוש גבוהי לב וגסי הרוח. לפי זה, רד"ק סובר שהוראת "יזח" היא: הגבהה במובן של הסרה / תזוזה.


על מנת להבין יותר את משמעות 'יזח' בהטיותיו השונות, נביא את דברי הגמרא בזה: חולין ז. - מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו; מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו, ואמרי לה: אין מזניחין אותו. ואמרי לה אין מזחיחין אותו. מאן דאמר מזיחין, כדכתיב: ולא יזח החשן (שמ' כח:כח), ומאן דאמר אין מזניחין, דכתיב: כי לא יזנח לעולם ה' (איכה ג:לא), ומאן דאמר מזחיחין, דתניא: משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל (תוספתא סוטה יד:ט). רש"י פירש "מזיחין" כמו "מבדילין", "מזניחין" כלשון "משקצין", ואת "מזחיחין" פירש: "לשון גבוהי הלב"[11].

למרות הדעות השונות במשמעות המדויקת של המלה, אנו מוצאים שמשותף לכולן, ענין הבדלה והפרשה, כדלהלן: "מזיחין" - מבדילים, כמשמעו. "מזניחין" - שיקוץ, היינו הפרשה מחמת מיאוס. "מזחיחין" - גבהות לב. היינו הפרשה מחמת גבהות[12].


על כל פנים, הגמרא הביאה ראיה למשמעות של "אין מזיחין" מהאמור בפסוק "ולא יזח החושן". רש"י, בהתאם לפירושו בחומש פירשה מלשון הבדלה והפרשה. אמנם לפי דברי רד"ק עיקר הוראת "יזח" היא גבהות, והמשמעות של הסרה נגררת אגב פעולת ההגבהה[13].


נציע להלן הסבר לשיטתו של רד"ק בענין הקשר בין הגבהה להסרה.


יש לנמק בסברת רד"ק שאכן מצינו קשר מקביל בין גבהות להסרה - על בסיס מלים אחרות המורות על עליה ורוממות. 1. המלה "יעלה" מתורגמת כלשון הסתלקות: בראשית ב:ו - וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ; תרגום אונקלוס - ועננא הוה סליק מן ארעא. 2. למלה "נשא" המורה על התרוממות והעלאה יש גם משמעות של סילוק וביטול, כפי שמביא הכתב והקבלה ממספר מקומות: הכתב והקבלה במדבר יד:יח - נושא עון. ת"א שביק, ויונתן בן עוזיאל תרגם שרי, וכבר מצאנו לשון נשא על ענין הבטול והסילוק: כמעט ישאני (איוב לב); פירש"י: יסלקני מן העולם. ומזה: וישאם דוד (ש"ב ה) - סילק וביטל העצבים מן העולם. וכן: ותשא הארץ מפניו (נחום א) - תתבטל ותסלק, ותרגומו: וחרובת. ומזה: וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ (ש"ב יד), כלומר: אין רצונו לבטל ולסלק הנפש, כי [אם] בשוב רשע מדרכו וחיה[14]. 3. המלה "הרמה" מתפרשת בדרך כלל במשמעות של לרומם, אך נמצאת גם במשמעות סילוק, כדוגמת: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע (במדבר יז:י). על כל פנים, לפי הדגשת הוראת ההגבהה של רד"ק גם אצל "וירכסו" וגם אצל "יזח", יתפרש הפסוק: הרימו את החושן על מנת לחברו לחשב האפוד, אמנם אל תרימו אותו יותר מדי, כדי שלא יוסר החיבור שביניהם.


בענין שרשה של המלה “יזח” (ולא יזח החשן), רד"ק וריב"ג חיברוה בערך 'זחח'. מנחם, כדרכו בסיווג שרשים, חברה בערך 'זח', אולם הוסיף במחלקתה גם את המלה "מזח": מנחם (ערך 'זח') - ולא יזח החשן (שמ' כח:כח), ולמזח תמיד (תה' קט:יט).


רוב המפרשים פתרו "מזח" כלשון חגורה או חוזק, כגון: ישע' כג:י - אֵין מֵזַח עוֹד; רש"י - מזח ל' אזור כמו: ולמזח תמיד יחגרה (תה' קט:יט) וכל אזור ל' חוזק[15]; רד"ק - אין מזח עוד, כלומר אין לך עוד חוזק. תהלים קט:יט - תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ; רש"י - ולמזח תמיד - חגורה, וכן וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב:כא) אזור החזקים פתח; רד"ק - ולמזח, חגורה. וכן: וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב:כא). כך יחגור הוא הקללה כמו שיחגור האדם המזח[16]. איוב יב:כא - וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה; רש"י - ומזיח אפיקים רפה - וחגור החזקים.


רש"י אם כן פירש "מזח" כלשון חגירה והתחזקות - ההיפך הגמור של לשון "יזח", המורה על ניתוק: רש"י שמות לט:כא - ולא יזח - לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לברט[17]. ובכך הדגיש שהוא חולק על מנחם כאן (שלא כדרכו), שחיבר "מזח" ו"יזח" במחלקה אחת.


ברם, רמב"ן האמור (בהערה לעיל) מציע פתרון למלה "מזח" על פי המלה "יזח", המורה לפי דעתו על נתוק ונתיצה: רמב"ן שמות כח:כח - ולא יזח החושן - כמו יסח... ענין נתיצה ונתוק, בחלוף ס' וז'. ואולי גם כן ולמזח תמיד יחגרה (תה' קט:יט), להרס ונתיצה, יאמר שיחגור הקללה תמיד עד שיהרס וינתץ בה כאשר אחרים מתאזרים בחגורתם[18].


גם מלבי"ם ניסה להציע משמעות משותפת למלה "יזח" ו"מזח": ענין הגבהה, כי "מזח" מורה על חגורה המגביהה את הבגד: מלבי"ם ישעיה כג:י - מזח - כמו ולמזח תמיד יחגרה (תה' קט:יט), אזור החוגר את הגוף, וההבדל בינו לבין אזור ואבנט, כי מזח הוא החגור שחוגרים על הבגדים הארוכים להגביהם שיהיו כמדו [-כמדתו], והוא מלשון ולא יזח החושן מעל האפוד שהוא ענין הגבהה, מזח מגביה בגדיו, ומזה נמצא בארמי זחוחי הלב.


עד כה ראינו שתי הצעות לקשר בין המלה "מזח" לבין "יזח" - המופיעה בפרשתינו: 1. ניתוק ונתיצה (רמב"ן). 2. הגבהה (מלבי"ם). ושמא ניתן להציע קשר שלישי, כדלהלן. התורה אומרת: שמות כח:כח - וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד. כלומר, התורה מקפידה שהקשר בין החושן לאפוד יהיה דוקא על ידי פתיל תכלת. אם תפקידו של הפתיל תכלת להדק את החושן לאפוד, כפשטות לשון הכתוב, מדוע התורה לא ציותה להדקם יחד בשרשראות, כמו שמחוברים בחלק העליון של החושן? מוכח שקשר זה שעל ידי הפתיל תכלת צריך להיות כדוגמת רכס הרים (שני הרים מקבילים כדוגמת קניון), שהינם "סמוכים" זה לזה אך אינם מחוברים ממש. בכך משמש הביטוי "ולא יזח" בשתי הוראותיו: 1.עליה - שלא יעלה מעל גובה חשב האפוד מחד, כלומר שהפתילים מחזיקים את החושן מלמטה. 2. מאידך: אינו מהדק את החושן לאפוד כדוגמת מזח, המתוח בחוזקה. כלומר, הפתילים מחזיקים את החושן מלהתרומם מעל גובה חשב האפוד, אבל "לא יזח" מרמז גם למניעת הידוק חזק יתר על המדה, כך שישאר חיבורם מעין "החיבור" שבין הרכסים, שמקבילים זה לזה ואינם נצמדים זה לזה.


עדיין צריך לברר לאיזה טעם ציותה תורה לחבר את החושן לאפוד דוקא על ידי פתיל תכלת ולא על ידי שאר חוטים. על מנת לבאר זאת נביא תחלה מה שכתב בספר "דף על הדף" בטעם הציווי לחבר את החושן לאפוד: דף על הדף ערכין טז. - כתוב בפסוק "ולא יזח החשן מעל האפד", ואמרו חז"ל שהמזיח החושן מעל האפוד עובר בלא תעשה ולוקין עליו (יומא עב.). ואפשר להסביר בדרך המוסר, שמובא בחז"ל כאן שהחושן מכפר על הדינין, והאפוד על חטא עבודה זרה. ושני הבגדים כיפרו על שתי עבירות יסוד: א) שבין אדם למקום [עבודה זרה], ב) ושבין אדם לחברו [דין ומשפט]. ולכן אומרת התורה "ולא יזח החושן מעל האפוד", אין להבדיל בין עבירות שבין אדם למקום ובין עבירות שבין אדם לחברו. שלא להיות טוב לשמים ורע לבריות או להיפוך, שתיהן מחוברות זו לזו.


ועל פי זה נבין מדוע צריך לחברם דווקא על ידי חוט התכלת: אומרת הגמרא (סוטה יז.) שבשכר אמירת אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד:כג) זכו בניו לחוט של תכלת. מפרשת הגמרא הטעם לבחירת צבע זה דווקא: סוטה יז. - אלא חוט של תכלת מאי היא? דתניא, היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא. נראה שרמזו לנו חכמינו בכך על קשר בין ה"חוט" בו קידש אברהם אבינו שם שמים לבין חוט התכלת שמזכיר את כסא הכבוד. מה אנו למדים מכך?


למדונו חז"ל שהאבות הם מרכבתו של מקום[19], ו"מרכבה" הוא שם נרדף לכסא הכבוד[20]. קשר זה שבין אברהם אבינו לכסא הכבוד התבטא בעולם הזה בכל מעשיו. אברהם קידש את שמו יתברך בין במשפט שבין אדם לחבירו, ובין במצוות שבין אדם למקום. יש להציע שהחיבור בין החושן לאפוד מלמטה מרמז למצוות בין אדם לחבירו - בעולם הזה, השפל. קשר זה נעשה על ידי חוט בלבד ללמדנו שקידוש שם שמים יכול להיווצר גם ללא השקעת הון רב (כדוגמת שרשות הזהב), אלא אף בחפצים של מה בכך, בחוטים ושרוכי נעלים, כדוגמת מעשה אברהם אבינו. וחוטי התכלת (הדומים לכסא הכבוד) שזכו בהם בניו, מרמזים לנו שעל ידי קידוש ה' במצוות בין אדם לחברו יש ביכולתנו להידמות לאבות - מרכבתו של מקום. ויש להוסיף כי הקשר הזה לכסא הכבוד דוקא מגן מפני הזחיחות והיהירות, כי העולה במדרגות הקדושה יחוש אך ענוה והכנעה לעומת כבודו יתברך, כמאמרו של אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר".


ויהי רצון שנזכה לראות כהן גדול לבוש חושן ואפוד משרת ומכפר על עמו, במהרה בימינו אמן.


55 views0 comments

Recent Posts

See All